אהבה מקבילה – הצד שלה פרק אחד עשר

580c568a0292c.jpg

החיים שלי התפתחו לכיוונים בלתי צפויים. לא ככה תכננתי אותם. רציתי להיות מאוהבת ולהתחתן מאהבה עם כל החבילה, פרפרים ריגושים, בית קטן עם גינה, שני בנים ושתי בנות, עבודה טובה ומספקת, בעל אוהב ומפרגן.

במציאות, האמת אני לא מתלוננת. יש לי שתי בנות מקסימות, גרוש שמשלם מזונות בזמן ודואג לראות את הבנות על בסיס קבוע, דירה נחמדה בבניין בלי מעלית, עבודה טובה באוניברסיטה והמון חברות וחברים מפרגנים.

רק אתה נעלמת מחיי. השארת אותי עם חור גדול שאני לא מצליחה למלא בשום קשר עם גברים אחרים. אני לא כל כך מבינה איך זה שהתמקמת לך כל כך עמוק בתוכי, בנשמתי, בלב שלי. זה פשוט קרה. ואני לא מצליחה לשחרר אותך לדרכך.

כבר שנים, מאז החתונה שלך, שבטיפשותי הלכתי אליה, לא ראיתי אותך. החתונה הייתה נחמדה ושמחה, הכלה שלך יפהפייה אמיתית. ניסיתי לשמוח בשבילך ולא הצלחתי. הרגשתי שהעיניים שלך מחפשות את שלי, לרגע אחד נדיר ראיתי אותך ואתה ראית אותי. חשבתי שתעצור את הכל ותגיד שאתה לא יכול להתחתן כי הלב שלך נמצא אצל אישה אחרת….אבל זה לא קרה. כמובן. זה קורה רק בסרטים שאני ממלאה בהם את ראשי…

אחרי החתונה, כשחזרתי הביתה, בכיתי יומיים שלמים. בכיתי על עצמי. בכיתי עלייך, בכיתי על הבזבוז של השנים, בכיתי על כל האהבות הנכזבות בעולם, בכיתי את כל האכזבות שבעולם.

ומאז לא ראיתי אותך. כמה זה כבר? שש שבע שנים? הבנות שלי כבר דיי גדולות. החיים בשיגרה נינוחה ומנחמת. המחשבות עליך יוצאות מידי פעם מן הקופסא אליה דחקתי אותן, אבל לא יותר מזה. השלמתי עם הדברים. כמעט ולא השארתי מקום לתקוות בנוגע אליך. אלו חיי ואני אעשה הכי טוב שאני יכולה איתם. נ ק ו ד ה !!

ואז, אתמול בערב טלפון. חברה ותיקה מהתיכון. היא מספרת לי על חברה נוספת שלנו, שחלתה בסרטן ומאושפזת בהוספיס . “את רצינית? בהוספיס, זה ממש ליד הבית שלי חייבת לבקר אותה” אני אומרת לה. היא מעדכנת אותי שהמצב כבר לא טוב, שכדאי שאמהר ושתשמח אם אצטרף לרשימת החברים, שנמצאים איתה בתורנות יום יומית. אני משיבה בחיוב כמובן. ומתארגנת לעניין.

למחרת בערב, אני מתייצבת ליד מיטתה של החברה שלנו. היא נראית רזה וקטנה ממה שזכרתי אותה, שוכבת בשקט רב במיטה הגדולה. אני מתיישבת לידה, מפטפטת איתה מעט עד שהיא נרדמת. המשמרת שלי היא עד חצות. אז יגיע חבר אחר לישון לידה.

מחשבות רבות עוברות לי בראש בשעות שאני יושבת לידה. חושבת על כמה החיים שלנו חד פעמיים, קצרים. על כמה אנחנו צריכים להנות מכל רגע ולנצל את החיים עד תומם. אני מודה בליבי על כל מה שיש לי. מוקירה ביני לבין עצמי, את הרגעים הקטנים שהצירוף של כולם הביא אותי עד לכאן. ממש לא מובן מאליו.

רק דקירה קטנה בלב שלי מזכירה לי שעוד לא השלמתי עם זה שאין לי אהבה. “גם זה יקרה פעם” אני אומרת לעצמי.

צעדים נשמעים במסדרון, אני מרימה את הראש לעבר מי שבא להחליף אותי למשמרת הלילה. חיבוק לחבר שלא ראיתי המון שנים, אני אוספת את התיק שלי ויוצאת למסדרון החשוך.

אני הולכת מהורהרת לעבר המעלית.

אתה נשען על הקיר לידה.

אני נעצרת. הלב שלי נעצר. הנשימה שלי נעתקת.

“את”, אתה אומר בשקט. “איפה נעלמת לי כל השנים האלה? שנים אני מחכה ליד המעלית

 שתופיעי פתאום”

אני מסתכלת עליך, לא מאמינה שזה אתה ופשוט מתחילה לבכות. בכי שקט בהתחלה ואחר כך בכי בלתי נשלט. מנגבת את הדמעות בקצה החולצה שלי, בשרוולים ואז אתה מחבק אותי. 

לקריאת הפרק העשירי בבלוג שלי

לקריאת הפרק השנים עשר בבלוג של מידד פריינטא

nuriyot013net-net

מכאן ומשם, ובעיקר מהלב, הבלוג של: נורית בורגר ינאי

אישה, אמא, מכאן ומשם ומכל מקום מטיילת בדימיון, משוטטת בדרכי הנפש שלי, נושמת את האוויר שלנו וחולמת על צלילות הרים במקום אחר. כותבת למגירה ובעיקר במחשבה.

סיפורים נוספים של נורית בורגר ינאי

שתפו בפייסבוק
שתפו בטוויטר
שתפו במייל

אהבו אותנו בפייסבוק

הרשמו לקבלת הניוזלטר שלנו

הרשמו לרשימת התפוצה שלנו וקבלו אהבת חינם למייל שלכם

  • שדה זה מיועד למטרות אימות ויש להשאיר אותו ללא שינוי.

מדברים אהבה שוטף

סיפורים חמים

סיפורים מומלצים

הינך מעל גיל 18?

ליצירת קשר

ליצירת קשר