אהבה מקבילה – הצד שלה, פרק ארבעה עשר

581dd75db89eb.png

חיבוק.

כמה כבר אפשר לדבר על חיבוק? אמנם אחר כך הייתה גם נשיקה ובכל זאת החיבוק שלך. הרגשתי כאילו הגעתי הביתה. עטפת אותי בזרועותיך החמות. הרגשתי את פעימות ליבך המהירות. כל כך הרגשתי “בית”.

ושוב ברחת.

נו…מה יהיה איתך? אני כל כך מפחידה שבכל פעם שאנחנו מתקרבים מעט אתה בורח??

נשארתי המומה שם במסדרון ההוספיס. לא ידעתי מה לעשות עם עצמי, לא ידעתי איפה להניח את עצמי, לא יכולתי לנשום ובקושי הגעתי באותו הלילה הביתה.

בתוך כמה ימים מצאתי את עצמי משוטטת ברחובות ניו-יורק. נושמת לרווחה בין אלפי האנשים הסובבים אותי, לא מוכרת, לא ידועה, לא מכירה, סתם דמות אישה אבודה.

שוטטתי ברחובות העמוסים באנשים, מביטה בהשתאות אינסופית אל הבניינים העצומים המגרדים את השמים, מרגישה כל כך קטנה, כל כך אינסופית.

התהלכתי שעות, שוחקת את נעליי ולא מתעייפת כלל. נעמדת בצל הבניינים ומתחממת בקרני שמש נדירות.

פעם ראשונה שלי בניו- יורק. תמיד חלמתי להגיע לשם גם כשגרתי בבוסטון, אבל איכשהו לא יצא. בעצם אולי פעם הייתי בשדה תעופה אבל לא ממש במנהטן, לא ממש בסנטרל פארק, לא ממש שותה קפה בעמידה בטיימס סקוור.

הגודל הזה, העוצמה הזו, איכשהו ריככו את המחשבות שלי עליך. הרגיעו את נפשי הדואבת. מה זה דואבת, מרוסקת, מפורקת ומאובקת. כך הרגשתי, שהרגשות שלי אליך כבר מלאים באבק הזמן. שכשהם ניצתים בכל פעם מחדש, זה כמו לנשוף על מדף מאוד מאובק ולהתמלא באבק בעצמך…

החלטתי שכשאני חוזרת לארץ, דבר ראשון אני הולכת קצת לטפל בעצמי. זה פשוט לא הגיוני מה שקורה לי, זקוקה לעזרה ועכשיו.

הטייס מכריז על הנחיתה בנתב”ג, הגלגלים נוסעים על המסלול, אני מדליקה את הפלאפון, עשרים ושתיים הודעות חדשות. בכולן אותה ההודעה. חברת הילדות שלנו נפטרה הלילה בהוספיס. דמעה ועוד דמעה מתגלגלות לי על הלחי, אני בוכה עליה ועל חייה שהסתיימו מוקדם מידי. אני בוכה עלינו.

בדרך משדה התעופה היישר ללוויה, אני מחליטה שאני לא רוצה לראות אותך, לא מבט, לא שלום מנומס, לא חיבוק חברי, ממש לא רוצה להיתקל בך.

לא רוצה להתמלא באבק שעוטף את הזיכרון שלי ממך.

 

לקריאת הפרק הקודם (13) בבלוג של מידד פריינטא

nuriyot013net-net

מכאן ומשם, ובעיקר מהלב, הבלוג של: נורית בורגר ינאי

אישה, אמא, מכאן ומשם ומכל מקום מטיילת בדימיון, משוטטת בדרכי הנפש שלי, נושמת את האוויר שלנו וחולמת על צלילות הרים במקום אחר. כותבת למגירה ובעיקר במחשבה.

סיפורים נוספים של נורית בורגר ינאי

שתפו בפייסבוק
שתפו בטוויטר
שתפו במייל

אהבו אותנו בפייסבוק

הרשמו לקבלת הניוזלטר שלנו

הרשמו לרשימת התפוצה שלנו וקבלו אהבת חינם למייל שלכם

  • שדה זה מיועד למטרות אימות ויש להשאיר אותו ללא שינוי.

מדברים אהבה שוטף

סיפורים חמים

סיפורים מומלצים

ליצירת קשר

ליצירת קשר