אהבה מקבילה – פרק סיום

5881fc693aa9b.JPG

הורים אהובים שלי, מתגעגעת אליכם ביחד ובנפרד. אתם חסרים לי ולנו כל יום כל שעה. אנחנו מסתכלים בתמונות שלכם מהטיול בדרום אפריקה, באסיה, בקוטב הצפוני, ודרום אמריקה. לא מאמינים שהגעתם לכל המקומות האלה . אני יודעת שזה הכל בגללך אמא, לא יכולת לחשוב שאת יוצאת לעולם ולא תבקרי בכל המקומות שחלמת שתבקרי בהם.

אתם נראים מאושרים, שלווים, אוהבים וכל כך חיים. מלאי שימחה ונטולי דאגה.

הורים אהובים שלי, איך נעלמתם לנו ככה? איך זה שלא חזרתם אלינו? איך השארתם אותנו ואותי במיוחד, לבד בעולם?? זה לא הוגן ולא אחראי ובטח לא צודק!

טוב אתחיל מהתחלה.

אני ביתם המשותפת של גיבורי האהבה המקבילה. ליוויתם אותם לאורך כל שנות האהבה המקבילה שלהם ובאיחוד המרגש . הפעם האחרונה שהם שיתפו אתכם באהבתם הייתה כאשר חגגו 7 שנות חיים משותפים, ואני הייתי רק בת שבע.

אמא הודיעה לאבא שהיא לוקחת אותו לטיול של חודשיים רחוק, רחוק. ואותי היא משאירה בידיהן הנאמנות של אחיותיי.

עברו כבר הרבה שנים מאז אותו טיול, זוכרים שאמא כתבה שהתגנבה לה מחשבה שאלה היו 7 השנים הטובות שלהם?  “אולי זה סיום של שבע השנים הטובות??? טפו…טפו…מאיפה צצה לי המחשבה ההזויה הזו…לא, ממש לא סיכום, מבט קדימה הלאה אל חיינו המשותפים, לחיי השנים הבאות והטובות שלנו יחד.”

אז זהו. לאמא שלי היו תמיד אינטואיציות מעולות. המחשבות שהיו לה לא התגנבו ככה סתם לראשה, היא האמינה שלכל דבר סיבה. שאין מקריות ושצריך להקשיב לקול הפנימי שיש לנו.

הם יצאו לטיול שלהם. הכל הלך מצויין, טיילו באפריקה והגיעו למקומות שחלמו עליהם יחד ובנפרד. לאחר חודשיים, חזרו לארץ אל השיגרה הטובה והמוכרת. היחסים שלהם התהדקו לאחר הטיול הזה, ולחיינו המשותפים נכנסו עוד צבעים ועוד המון אהבה. הכל היה ממש נפלא.

האמת, הם הפסיקו לכתוב אחד לשנייה. מידי פעם באירועים מיוחדים היו מקדישים ברכות מיוחדות במילות אהבה נפלאות. חייהם נכנסו למסלול, במובן הטוב של המילה. ולי היו עוד כמה שנים נהדרות איתם ועם האחאים שלי. (7 שנים טובות ועוד 7 שנים טובות ועוד 7 שנים טובות…)

אמא תמיד אמרה שהיא נדבקה בחיידק טורף מאוד, חיידק הטיולים וההרפתקאות.

בכל שנה נסעו לטיולים במקומות מעניינים ומאתגרים. בחדר העבודה היה תמיד על הרצפה תיק הטיולים הכחול והגדול כשבתוכו מוכנים לנסיעה – דרכונים בתוקף, פנקסי החיסונים, מעיל מקופל בנרתיק מיוחד, צעיף הטיולים, נעלי ההליכה הטובות והמקלות שקנו במיוחד בעצירת ביניים באמסטרדם. מידי פעם הסכימו לצרף את אחד מאיתנו ואלו היו הטיולים הכי טובים בחיים שלי . לנסוע איתם ולהיות חלק מהמרקם שלהם.

בשנה האחרונה נסענו כולנו. אבאמא, האחים והאחיות, בני הזוג ואני. נסענו לבורמה. יעד שאמא חלמה להיות בו שנים, ולאחר שהייתה בו רצתה שכולנו נחווה את החוויה שהיא חוותה.

זה היה טיול מדהים! לא חשבתי שיהיה כל כך כייף. אמנם אני כבר בת 28 ולא ממש מעניינים אותי אותם התחומים, אבל איכשהו בטיול הזה הכל היה מעניין, היינו משפחה גדולה ומאושרת.

כשחזרנו אחרי שבועיים יחד, היינו בעננים. היה קשה לחזור לשיגרה, למציאות של ישראל. אבל, אין ברירה.

אבל את אמא לא נחת לרגע, חזרת לעבודה שלך בפוקולטה לספרות אנגלית וגם התחלת לתכנן את הטיול הבא שלכם.

יום אחד, כשבאתי אליכם הביתה משיעור באוניברסיטה, מצאתי על השולחן במטבח מכתב סגור במעטפה רישמית . השם של אבא היה רשום עליו. ניסיתי להציץ פנימה, מנסה לקרא מה כתוב במכתב הרישמי הזה ולא הצלחתי.. הדבר היחיד שראיתי היא החותמת בית חולים מפורסם בארצות הברית.

כמו בסרטים, חיכיתי שתבואו הביתה ואז הושטתי לכם את המכתב עם המון סימני שאלה על הפנים. אבא, לקחת את המכתב ובהבעה רצינית פתחת אותו בשקט. קראת את הכתוב במכתב העברת אל אמא ושניכם התחלתם לבכות. בכי שקט ומלא דמעות. לא ידעתי מה לעשות עם עצמי. רק שאלתי שוב ושוב – “מה קרה? מה קרה?”

אתם חיבקתם אותי ושתקתם.

בערב הגיעו כל האחאים שלי, ישבנו כולנו בסלון וחיכינו שתגידו לנו מה קורה.

במקום לספר לנו מה היה כתוב במכתב הזה, קראתם לנו את המכתבים שכתבתם אחד לשנייה מאז התאהבתם לראשונה בתיכון. כל אחד בתורו קרא וכולנו בכינו בשקט. אמרתם לנו כמה אתם אוהבים אותנו, כמה החיים שלכם היו נהדרים וטובים. זה היה כמו מסיבת פרידה מכם. בעצם לא “כמו”, זו הייתה מסיבת הפרידה שלכם מהחיים שלנו.

ואז הגיעה “הפצצה” .

מסתבר שבמהלך הטיולים העולמיים שלכם, נדבקתם באיזה חיידק. עם השנים החיידק הזה פגע במערכות חיוניות בגופכם ואתם עומדים לאט, לאט למות אין לזה מרפא, רק טיפולים אלטרנטיביים וכימותרפיה ששניכם סירבתם לקבל.

הזוי, לא??

אחרי שהטלתם עלינו את הסיפור הזה, התחילו כולם לדבר יחד, תבדקו פה, תבדקו שם, “תקבלו כימו” צעקנו עליכם, “תטפלו בעצמכם”, התחננו…אבל אתם בשלכם. שלווים הסברתם לנו, שבדקתם והתייעצתם עם מיטב המומחים בארץ ובעולם ופשוט אין מרפא. בתוך זמן לא ארוך אתם פשוט לא תהיו יותר.

כולנו בכינו, התחבקנו ארוכות. לא רצינו להיפרד.

ואז את אמא, האמיצה והמיוחדת שלי, השתקת את כולנו ובקול חנוק אמרת ככה:

ילדים אהובים שלנו. לעולם נהיה בליבכם. לעולם ישארו לכם הימים הטובים שלנו יחד. וככה אנחנו רוצים שיהיה, שתזכרו אותנו חיים, שמחים, אוהבים, יפים.. אין דבר שהיינו רוצים יותר מלהמשיך ולהיות כאן במלא מובן המילה. לצערנו זה לא יקרה. ותאמינו לנו שבדקנו. אני חושבת שאתם כבר יודעים, שאנחנו, לא מאלה שמוותרים בקלות.

אבא ואני, נצא בעוד שבוע לטיול האחרון שלנו. הוא לא יהיה בסוף העולם, כבר אין לנו את הכוחות לזה. הוא יהיה כאן בארץ. נרד למדבר, נתייחד עם עצמנו ולא נחזור משם. אל תשאלו איך, כמה ולמה. מצאנו את הדרך שלנו. נשאיר לכם הוראות מדויקות מה לעשות אחרי שלא נהיה כאן יותר. ובבקשה אהובים, כבדו את בקשותינו.

סידרנו הכל, כל החשבונות, העיזבונות. אל תדאגו לשום דבר. יש לנו רק בקשה אחת אליכם, בעצם שתיים:

  1. תאהבו אחד את השני ותדאגו אחד לשני. אתם מדהימים אחד אחד וביחד.
  2. תעשו מה שאתם אוהבים, תהיו עם מי שאתם אוהבים ותחיו את החיים.

זו הצוואה שלנו אליכם אנחנו נשמור עליכם איפה שלא נהיה.

 

התמונה האחרונה שלכם יחד, מחייכים ומאושרים בפסגה של הר במדבר, תלויה לי בחדר ליד התמונה של כולנו יחד במנזר בבורמה.

אני כל כך אוהבת אתכם ואוהב לעד. מתגעגעת בכל רגע מהיום והלילה. קשה לי להגיד שאני מקבלת את מה שעשיתם אבל אני בהחלט מבינה וכנראה שהייתי עושה את אותו הדבר בעצמי.

נוחו בשלום על משכבכם אוהבים יקרים שלנו. אתם השראה גדולה עבור כולנו.

 

 

 

 

nuriyot013net-net

מכאן ומשם, ובעיקר מהלב, הבלוג של: נורית בורגר ינאי

אישה, אמא, מכאן ומשם ומכל מקום מטיילת בדימיון, משוטטת בדרכי הנפש שלי, נושמת את האוויר שלנו וחולמת על צלילות הרים במקום אחר. כותבת למגירה ובעיקר במחשבה.

סיפורים נוספים של נורית בורגר ינאי

שתפו בפייסבוק
שתפו בטוויטר
שתפו במייל

אהבו אותנו בפייסבוק

הרשמו לקבלת הניוזלטר שלנו

הרשמו לרשימת התפוצה שלנו וקבלו אהבת חינם למייל שלכם

  • שדה זה מיועד למטרות אימות ויש להשאיר אותו ללא שינוי.

מדברים אהבה שוטף

סיפורים חמים

סיפורים מומלצים

הינך מעל גיל 18?

ליצירת קשר

ליצירת קשר