אוספת הלבבות

5a21179f00327.jpg

“או, הייתי עורפת את ראשו” אני צורחת בעצבים, טורקת את דלת הכניסה של הדירה, זורקת את התיק שלי על הספה בסלון ומפילה את עצמי בעצבים על הכורסא האדומה.

“עורפת למי ומה קרה הפעם?” טל מתיישבת על שולחן העץ בסלון מולי ומחכה להמשך תיאורי הטלנובלה הזו שנקראת “חיי האהבה שלי”.

“אסף, והפעם באמת מגיע לו” אני מזילה דמעות של כעס יותר מעצב הפעם. 

“יש לו יכולת להעלות לי את לחץ הדם ולא מהסיבה הנכונה” אני נזכרת בריב שלנו לפני שיצאתי מהרכב שלו ואני רק משתכנעת שצדקתי.

“מה קרה, בואי ספרי לטל את כל מעלליו של אסף הפעם, גם ככה הפסדתי את הפרק האחרון של הסדרה שלי “יפים חסרי מנוח”.

“אני לא חושבת שזה יותר מדי לצפות מגבר, דקה אחרי שאני מתמסרת אליו, שהוא ימשיך לחזר אחריי ולפזר סביבי את אותה כמות של תשומת לב שהוא טרח להעניק לי רגע לפני ההתמסרות. מה אני בסך הכל מחפשת? מישהו לאהוב” אני אומרת בדמעות חנוקות.

“אבל מאמי שלי, את הרי יודעת שככה זה גברים, מה חדש לך? ואל תגידי לי שגם אותו את הולכת לזרוק בגלל זה?! הוא יהיה כמה כבר בחצי השנה האחרונה? הרביעי?” טל תופסת את שתי כפות ידיי בידיה ומקרבת את פניה קרוב יותר לפניי האדומות מזעם ובכי.

“באמת חשבתי שמצאתי את האחד. אני לא יודעת מה להגיד לך, אני כנראה יותר שרוטה ממה שאני מוכנה להודות גם בפני עצמי וגם בפני הפסיכולוג שלי. ברגע שאני מבחינה בשינוי הכי קטן בהתנהגות שלהם, דקה אחרי שאני שוכבת איתם, זה מחרפן אותי. אני מאשימה את אמא שלי אגב” אני אומרת בחצי חיוך, חצי בכי , מושכת יד אחת שלי כדי למחות עוד כמה דמעות חדשות מהלחי.

“ומה חדש בזה? את מאשימה את אמא שלך בכל מה שדפוק בך. קחי” טל מושכת טישו אחד מהקופסה ומוסרת לי. אני לוקחת ממנה, מקנחת את אפי ומנגבת את שאריות המסקרה שנמרחו יחד עם הדמעות על הלחיים שלי.

“זו לא אמא שלך אשמה, אם כבר אלו הם האגדות שגדלנו עליהם, הם לימדו אותנו שהם חיו באושר ועושר עד עצם היום הזהו ושכחו לציין כמה עובדות בדרך”. טלי מלטפת את שיערי ומסדרת לי כמה שערות סוררות מאחורי אוזני, בדיוק כמו שאמי נהגה לעשות לי בילדותי.

“עובדות?” אני שואלת אותה.

“כן מתוקה שלי, זו לא את, זה הם. הם בנויים ככה. הם לא שמים לב לכל הפרטים האלה שאת ורוב הנשים רגישות אליהם. למשל, אם מסרת לבחור את מספר הטלפון שלך בבר אתמול בלילה, אל תצפי ל”בוקר טוב יפה שלי” למחרת בבוקר. רוב הסיכויים שהפתק שמסרת עדיין בכיס המכנסיים זרוק בצד החדר בערמה או שהוא בכלל חושב על מיליון דברים אחרים על הבוקר ומה לעשות, את כנראה לא המחשבה הראשונה שלו, לא משנה מה חשב האיבר שלו בין הרגליים כמה שעות קודם לכן.”  אני מביטה בטל בהערצה. איך היא מבינה אותם כל כך טוב, אני חושבת לעצמי ומתי אני אדע לתרגם אותם ככה?

“אני מרגישה שלפעמים אני חופרת להם בורות ורק מחכה שהם ייפלו לתוכם, שלא יתאימו לתבנית של הגבר המושלם עבורי, שאני בונה לעצמי. זה שאני חושבת שראוי לי ולכל האהבה שממתינה לאחד ההוא. הם פרחים לבנים שאני מנסה להפוך אותם בכוח לאדומים” אני אומרת בתסכול.

“אם תמשיכי כך, את תמשיכי לאסוף לבבות לסל עם חור בתחתית והם ימשיכו ליפול מתוכו” טל אומרת לי את המשפט שמשנה לי את כל הגישה שלי לעניין.

“חודשים של טיפולים עם הפסיכולוג שלי לא עזרו לי כמו מה שאמרת לי עכשיו”
אני מחבקת את טל, מנגבת את שארית הדמעות ומתרוממת מהכורסא כדי להתחיל ללכת לכיוון היציאה.

“התיק שלך” טל מתקרבת לכיווני עם התיק שלי ועם חיוך גדול על פניה.

חצי שעה מאוחר יותר…..

“אסף” אני אומרת לפניו המופתעות בכניסה לדירתו.

“כן, קרן” הוא אומר באדישות מזויפת שמסתירה את סערת הרגשות, שרק אני יכולה להבחין בה, למרות הצורך שלו לנסות להסתיר אותה כל כך טוב, ככל הנראה עוד הבדל שאני צריכה להבין. בעוד אני מוציאה הכל, הוא מהמדחיקים.

“אני רוצה ללמד אותך לא ליפול לבורות שאני חופרת לך, אני רוצה שתהיה זה שיעזור לי לסגור את החור שיש לי בסל ותישאר בו לעד” אני אומרת לו ורואה את גבותיו מתרוממות מחסור הבנה מוחלט למילים שלי.

“מאמי שלי, אני לא בטוח על אילו בורות את מדברת, אבל אני אשתדל ללמד אותך איך לא לחפור אותם מראש, כי הדבר היחיד שאני רוצה ליפול עליו כרגע הוא את ואני מוכן לסגור לך את החור בסל, אם זה אומר שאני אשאר שם לעד.” אני מתמסרת לזרועותיו הפתוחות ומשתדלת לא לתת פרשנויות אחרות למילים שלו למרות המבט שלו שמראה לי את הכוונות השובבות שלו.

בלילה מאוחר יותר כשאני חבוקה בזרועותיו של הגבר שאני אוהבת ורוצה לשמור עליו בסל שלי לעד, אני מדמיינת כיצד אני מחזיקה בידי את חפירה ומשליכה אותו מהצוק שאני עומדת עליו. “אני כבר לא זקוקה לך יותר, אני רוצה ללכת בטוחה בדרכי ואני לא רוצה להפיל את אהובי ובטח לא לערוף את ראשו.” אני זורקת באותה הזדמנות גם את הגרזן ששימש לעריפת הראשים של כל מי שהיה שם לפניו, הם היו פחות ברי מזל, או פשוט לא ראויים מספיק כדי שאלחם עליהם.

 

 

 

 

 

 

 

 

hadarcg012-net-il

אין חוקים לאהבה, הבלוג של: הדר גבעתי

כתיבה פרצה אצלי יום אחד כתשוקה והחליטה להישאר בנפשי לעולם.כותבת בלי הפסקה ובעיקר בלילות, בשקט. משתדלת להפתיע, לא מחפשת לרצות את הקוראים עם הברור והמוכר. לשיגעון שלי אין מרפא.

סיפורים נוספים של הדר גבעתי

שתפו בפייסבוק
שתפו בטוויטר
שתפו במייל

אהבו אותנו בפייסבוק

הרשמו לקבלת הניוזלטר שלנו

הרשמו לרשימת התפוצה שלנו וקבלו אהבת חינם למייל שלכם

  • שדה זה מיועד למטרות אימות ויש להשאיר אותו ללא שינוי.

מדברים אהבה שוטף

סיפורים חמים

סיפורים מומלצים

ליצירת קשר

ליצירת קשר