אחרי הסערה

5a5776399b81a.jpg

דממה מסביב עכשיו סוף סוף ואפשר כבר לצאת מהמחבוא.

אני מרימה את הראש ופוגשת לראשונה מזה כמה ימים את קרני השמש המפתיעות שמעידות יותר מכל על לכתה של הסערה.

שלושה ימים ושלושה לילות היא נמשכה ולקחה איתה את כל מה שהיה שייך לחיים שלי עד אותו רגע.

אני לוקחת סיכון ומעזה לצאת, מחלצת עצמות שהתנוונו מישיבה ממiשכת ושפופה בחדר קטן מדי למידותיי. השמיים נראים בהירים ונראה שהסכנה חלפה כבר ומי יודע, אולי עברה לעיירה הבאה ואולי, כבר שבעה מלבלוע את חייהם של אחרים.

מבטי סוקר את כל מה שנותר מהרחוב היפה והרחב שבו גרתי כל חיי. הרחוב הזה ידע סערות כבר במהלך חייו, אבל לא כזו שלקחה איתה את הכל ולא הותירה לנו דבר.

שכנים המומים ועייפים מתחילים בדיוק כמוני לצאת ממחבואם ורצים למה שנותר מביתם, מחפשים שרידים מחייהם הקודמים ומתחילים לחשוב איך יוכלו לבנות ממה שנותר את ביתם החדש כאן או במקום אחר, מקום שלא מכיר סערות כאלו.

אני מביטה לעבר ביתי והדמעות עומדות במקומן, אפילו הן המומות מדי כדי להגיב לגודל האסון שנחת עליו. אני צועדת לעבר ערמת ההריסות ובודקת אם יש בין ההריסות משהו שהצליח להישאר שלם או שהסערה החליטה להיות הפעם רעה במיוחד אליי.

בלית ברירה אני נאלצת לדרוך על מה שהיה חיים שלמים, מרימה מהרצפה שברים וחתיכות מהעבר ומהווה שלי. אין טעם לנסות אפילו לעשות משהו איתם ואני לא מצליחה לחבר אותם, כעת שהם כמו חלקים מפאזלים שונים לחלוטין.

השמיים נראים בהירים כעת ואני מסירה את המעיל ממני ומניחה אותו על חתיכת עץ שבורה שהיתה פעם שולחן חדר האוכל.

אני נזכרת  ברגע שבו הכל התחיל, בטיפות הגשם ששטפו את הכל ולכאורה ניקו את הלכלוך שהצטבר מסופת האבק שקדמה לסערה.

אז הגיעה תורה של הרוח החזקה שהעיפה  קודם כל את גג הבית על כל רעפיו האדומים, האחד אחרי השני. אני נזכרת כיצד נשאתי את עיני למעלה והתפעלתי מכוחו של הטבע שבונה את עצמו כל יום מחדש, אבל יודע ומעז גם להשמיד באותה מהירות את יצירתו ואת יצירותיו של האדם שהוא חלק ממנו.

קירות הבית רעדו כל כך שחששתי שייפלו עליי ויותירו אותי חשופה לסערה. ברגע ההוא ברחתי לחדר התת קרקעי שהוריי בנו לפני שנים רבות כשעוד גרו בעצמם בבית הזה.

בדרכי לחדר התת קרקעי הספקתי לראות את מנוסת השכנים המבועתים למחבואם ואחרים לרכבם שייקח אותם הרחק מכאן. תהיתי כמה מהם ישובו לכאן בתום הסערה וינסו לשקם את מה שנותר מבתיהם וחייהם.

רגע לפני שירדתי מתחת לאדמה הרמתי פעם אחת אחרונה את מבטי לעבר עין הסערה וביקשתי ממנה רק דבר אחד לפני שאני הולכת ומשאירה את ביתי בידיה ולחסדיה.

 “גם אם תיקחי את ביתי על כל תכולתו, אנא תשאירי לי אותי. אני את ביתי אשא בתוכי לכל מקום שרגליי ישאו אותי.”

כשהתעוררתי ליום שאחרי הסערה, ועוד לפני שידעתי את גודל האסון, המילה הראשונה שאמרתי בקול לסערה שכבר נטשה שבעה, היה, “תודה”.

כעת אני מחטטת בידיים חשופות בין רסיסי חיי. בין ערפילי הדמעות ששטפו את מה שהספיק להתייבש מהשמש החמה כעת, משהו אחד קטן מבצבץ לו ומעורר את סקרנותי. אצבעותיי חופרות ומפנות את מה שמסתיר אותו.

“תקווה” אני חושבת בליבי ברגע שאני מחזיקה את הספר בידי. הוא מכוסה אמנם בהרבה מאד אבק, אבל למרות הגשם, הרוח ורסיסי הבית שכיסו אותו, הוא נותר שלם ונראה כי אף דף ממנו לא נקרע.

אצבעותיי מלטפות את האבק ממנו וחושפות את הכריכה של ספר ילדותי, ספר שניתן לי על ידי הוריי, כשעוד הייתי צעירה מדי לקרוא אותו לבדי. ספר שקראתי אותו מאות פעמים כשכבר יכולתי לקרוא אותו בעצמי. 

רק אז אני נותנת דרור לסכר הדמעות לפרוץ ממני, אלא שהפעם חיוך קטן ומלא בתקווה לעתיד לבוא מתגנב ומצליח להאיר בקצת את האפלה שעד כה עטפה אותי.

אני מתרוממת ומתחילה לצעוד לעבר האורות המהבהבים של רכבי כוחות ההצלה, מבינה שעליי לשחרר כעת את המושכות ולחכות בסבלנות לכל מה שצריך לקרות ולהתחיל הכל מההתחלה. מקווה שזו תהיה התחלה טובה יותר מקודמתה שתוביל לחיים טובים יותר עם הזדמנויות חדשות ומלהיבות. 

אני פותחת דלת דמיונית ביציאה מביתי ההרוס וטורקת אחרי את הדלת בשקט, ומתחילה לצעוד חזקה ומלאת תקווה לעבר העתיד. 

 

hadarcg012-net-il

אין חוקים לאהבה, הבלוג של: הדר גבעתי

כתיבה פרצה אצלי יום אחד כתשוקה והחליטה להישאר בנפשי לעולם.כותבת בלי הפסקה ובעיקר בלילות, בשקט. משתדלת להפתיע, לא מחפשת לרצות את הקוראים עם הברור והמוכר. לשיגעון שלי אין מרפא.

סיפורים נוספים של הדר גבעתי

שתפו בפייסבוק
שתפו בטוויטר
שתפו במייל

אהבו אותנו בפייסבוק

הרשמו לקבלת הניוזלטר שלנו

הרשמו לרשימת התפוצה שלנו וקבלו אהבת חינם למייל שלכם

  • שדה זה מיועד למטרות אימות ויש להשאיר אותו ללא שינוי.

מדברים אהבה שוטף

סיפורים חמים

סיפורים מומלצים

ליצירת קשר

ליצירת קשר