אם זה לא טוב, זה עוד לא הסוף

597b867436452.jpg

זה היה שבוע נורא, שבוע שבו נדמה היה שהגורל לקח על עצמו לשחק משחק מלוכלך מאד, שהרוחות של היקום נושבות קשות ורעות ומלאות כעס ופחד. אי אפשר היה להתעלם, זה היה בכל מקום, ונדמה היה שאין שום דבר שאנחנו, בני התמותה הקטנים, יכולים לעשות בעניין.

אני מאמינה גדולה בסופים טובים, כבר אמרתי לא אחת, ואם זה לא טוב, זה עוד לא הסוף.

עוד משהו שאני מאמינה בו הוא שאנחנו יכולים להשפיע. לא צריך אפילו לצאת לרחובות, לא צריך לצעוק. הדבר היחיד שצריך לעשות הוא לזרוח בעוז, כל אחד במקום שלו, בדבר שהוא יכול לעשות. מקום שזרמים קרים מושכים גופים חמים אל המעמקים, כל אחד מאיתנו יכול להיות שובר גלים של אהבה.

נשמע לכם כמו קלישאות? אולי.

באמצע השבוע הגיעה אליי בשקט שיר לבקש עזרה.

היא עדיין ילדה, חיילת בסדיר, עם שני אחים קטנים שצריכים לחגוג בר ובת מצווה, כותבת מחוננת. היא כתבה קצת ב”אמור”, ואחר כך נעלמה, רמזה משהו על ימים קשים במשפחה. ככה היא, לא רוצה להעמיס על אחרים את הצרות שלה.

אבל עכשיו הם הגיעו למצב כזה של ייאוש שהיא היתה חייבת להיחשף ולבקש עזרה.

אבא שלה, איש בגילי, חולה מאד. המשפחה, שהמפרנס שלה נלקח ממנה, צריכה לממן עוד טיפולים רפואיים למצב המאד מסובך הזה. כל מה שהם ביקשו היה לעזור להם לגייס 10,000 ש”ח כדי לכסות את החובות שלהם ולהמשיך להתקיים עוד יום, עוד שבוע… להילחם על חייו של אבא, שיגיע לחגוג עם ילדיו.

הכותבים של “אמור” ואני התגייסנו לעזור לשיר, כי זו המשמעות של בית בעינינו, המשמעות של חברות וערבות הדדית, וביקשתי גם מהחברים שלי בפייסבוק לעזור לנו.

ההיענות הדהימה אפילו אותי. תוך שלושה ימים היו לפוסט שלי מאות שיתופים, מאות תגובות, והסכום בחשבון הבנק של שיר עבר מזמן את הסכום המבוקש. אנשים שלהם עצמם אין הרבה פתחו את הלב שלהם והתגייסו לעזור. אנשים שלא מכירים את שיר, ומכירים אותי רק וירטואלית הוכיחו שהם לא רק חברי פייסבוק, הם חברי אמת.

רוחות חדשות וטובות החלו לנשב, רוחות של אהבה.

אז שלום עולמי עוד לא פרץ פה ספונטנית, אבל בערב של שבת כזו, שאותה קיבלה משפחה אחת בידיעה שלא נתנו לה ליפול, שיש עוד תקווה לסוף טוב, בערב כזה אפשר ליישר לרגע את קמטי הדאגה ולהודות על מה שיש, על בריאות ומשפחה וחברים טובים.

ואם גם אתם מרגישים לפעמים שאין תקווה, תזכרו מה שאני אומרת – תמצאו את המקום הקטן שלכם, ותזרחו בעוז!

תלכו להגיד למישהו שאתם אוהבים אותו!

ותודה.

תודה לכותבים המופלאים שלי על מי ומה שהם, ותודה לכל מי שעזר לנו השבוע.

 

Photo by Graham Holtshausen on Unsplash

galbarkan

מלכה לב אדום, הבלוג של: גל ברקן

גל ברקן, בת 53 (גיל מנטלי 14), נשואה מאד ואם לשלוש בנות (וכלבה), וגרה ברעננה. חוקרת אהבה ומסדרת מילים. כותבת מגיל שלוש, עו"ד לשעבר, בלוגרית, אושיית פייסבוק, מחברת הספרים "הסוד המושלם" (ספר ילדים), "איפה את, דבש?" (ספר ילדים), "הסוד הקטן של יערה כוכבי" (רומן), "טוי-בוי" (רומן) ו"לב בסוף היום" (סיפורים קצרים). הוגת "אמור", יזמית ועורכת ראשית. מפתחת שיטת "אהבה היא (לא) משחק ילדים", מרצה ומטפלת. רוקדת פלמנקו, אוהבת אש, רעש ולישון בצהריים.

סיפורים נוספים של גל ברקן

שתפו בפייסבוק
שתפו בטוויטר
שתפו במייל

תוייג בתור:

אהבו אותנו בפייסבוק

הרשמו לקבלת הניוזלטר שלנו

הרשמו לרשימת התפוצה שלנו וקבלו אהבת חינם למייל שלכם

  • שדה זה מיועד למטרות אימות ויש להשאיר אותו ללא שינוי.

מדברים אהבה שוטף

סיפורים חמים

סיפורים מומלצים

ליצירת קשר

ליצירת קשר