אמיר הגדול ואמיר הקטן / אביה כץ

בדצמבר 88 נהרג סא”ל אמיר מיטל בלבנון בעת פשיטת כוחות צה”ל על יעדי מחבלים מאנשי ג´יבריל במבצע “כחול וחום” בנעימה שבלבנון.
אמיר יליד חדרה, בוגר הפנימיה הצבאית שליד בית הספר הריאלי בחיפה, עשה את מסלול שירותו הצבאי בחטיבת גולני בכל דרגי הפיקוד – מ”מ, מ”פ סמג”ד, מפקד סיירת גולני ומג”ד “ברק”.
כשאמיר מיטל נהרג, הייתי בחודש השישי וידעתי שיגיח בן, ואז החלטתי שאקרא שמו: אמיר.
כשאמיר שלי נולד, במרץ 89, שלחתי מכתב להוריו של אמיר מי-טל עם תמונה של התינוק, והם מאוד התרגשו, אולם היו באבלם הגדול.
בשנת 99 כשאמיר שלי היה בן 10, קיבלנו ספר שכתב אליישיב אורן על אמיר מיטל והקדשה מהוריו של אמיר:
“לאמיר,
אמיר שלנו יהיה פטרונך, לאריכות ימים והצלחה. אנו מגישים לך רומן שנכתב, וכשתגדל ותהיה נער תקרא ותבין שהוריך ידעו וכיבדו את זכרו לאורך ימים.
שלך, באהבה רבה, רבקה ודוד מיטל”
כמובן שמאוד התרגשנו והספר יקר לנו מאוד.
באחד הטיולים ממקום העבודה שלי הגענו בלווית המדריכה ל”מצפה אמיר” והיא הסבירה על שם מי המצפה. סיפרתי לה שלבן שלי קראתי על שמו של אמיר, היא שאלה אם אני מכירה את המשפחה ועניתי שלא, רק קראתי על אמיר, על פועלו בצבא, וכך החלטתי, והיא סיפרה לי שהיא חברה של המשפחה, והאבא הוציא ספר לזיכרו של אמיר בשם “דבר אבא, דבר – גולני שלי״, ושהיא תדאג להביא לי את הספר.
ואכן, היא הביאה לי את הספר, עם הקדשה מאביו של אמיר לאמיר:
“לאמיר שלא פגשתי מעולם,
לפני שנים שלחתי לך את הספר “אלי פסגות”
הפעם, ספר שכתבתי וחולק בצבא ובמשטרה.
מאז נולדת חלפו 18 שנה ויותר.
כנראה שאתה היום כבר חייל.
אתה יקר לי ומקווה שנפגש באחד הימים
שלך,
האבא של אמיר מיטל, דוד”
ושוב, התרגשות חדשה אחזה בי…דמעות הציפו את עיניי והתקשרתי להודות על שליחת הספר, אולם מענה קולי השיב, והשארתי הודעה: ״שלום, מדברת אמא של אמיר, אנחנו רוצים להודות לכם על הספר, התרגשנו מאוד הן מהספר והן מההקדשה.״
השארתי את מספר הפלאפון שלי, אם ירצו לחזור אלי.
למחרת הטלפון צלצל ועל הקו היתה מדריכת הטיולים, אמרה לי שהוריו של אמיר שמעו את ההודעה שהשארתי ואת ההתרגשות בקולי, וכנראה בגלל ההתרגשות, לא השארתי את כל 10 הספרות והם לא יכלו לחזור אלי, וביקשו שאתקשר.
התקשרתי בצהריים, האמא הרימה את הטלפון, הצגתי את עצמי, והיא כל כך שמחה והתרגשה, ואמרה גם לאבא להרים עוד שלוחה, ושניהם שוחחו איתי וסיפרו שהמכתב ששלחתי להם לפני 18 שנים עם התמונה של אמיר שלי, שמורים עימם.
לקראת תום השיחה, האמא סיפרה שכל שנה, ביום הזכרון, הבית שלהם מלא מבוקר עד ערב לזיכרו של אמיר, והם מאוד ישמחו אם אגיע עם אמיר שלי כדי להכיר אותו מקרוב. הבטחתי שנבוא כדי לסגור מעגל.
וכך, לפני כעשר שנים, נסענו לפגוש את משפחתו של אמיר מי-טל, אנשים שמעולם לא הכרנו.
סא”ל אמיר מי-טל, כל השנים הללו ופתאום השם מקבל משמעות של ממש.
גם קודם היה כך, ביום שבו החלטתי להעניק את שמו לבני הצעיר שנולד.
אמיר, אמיר, אמיר… אני טועמת את השם, מרחק 18 שנים, כאילו היה אתמול.
פתאום הזמן אינו מובן, בעל מהות רבה יותר, איך שהוא מתמוסס בין האצבעות, וכל החוכמה היא לדעת לאחוז בו שלא יברח.
כל הדרך חשתי באוויר שנמלט ממני, קוצר נשימה, בקול שנוק אלף נסיונות לפתח שיחה סתמית עם אמיר שלי שיושב לצידי במכונית.
שוב ושוב שבה אל הפגישה, לראשונה אמיר יפגוש את הוריו של אמיר, אחיו, אחותו, המשפחה שמעולם לא פגשנו ובכל זאת היא חלק מאתנו.
האב השכול, דוד, פתח את הדלת בקומה השישית, נפרד משני קצינים וקיבל אותנו ברגש, מאמץ אותי אליו, לוחץ בחום את ידו של אמיר שלי.
בתוך הבית רבקה, אמו של אמיר, מיכל ושי האחים, אנשים רבים שבאו לפקוד את הבית.
רבקה ודוד מהרו להציג אותנו בפני הפוקדים הרבים, מבקשים שנחוש כמו בבית, שהרי כולנו משפחה.
באלבום הגדול שהציגה רבקה, בין יתר הדברים שנכתבו על אמיר שלה, ישנו המכתב שלי ממאי 89 ותמונה של אמיר שלי בן חודשיים, וכבר לא יכולתי לעצור את ההתרגשות הרבה, דמעות ושתיקה.
ערכנו היכרות עם חבריו של אמיר בבית-הספר, בפנימיה, בצבא, הגשש שהיה עמו, האיש שנשא את גופו המת, חברתו שמאז נוהגת להגיע בכל שנה, האלוף יוסי פלד.
טלפון מן הרמטכ”ל גבי אשכנזי הבהיר לי את מידת הערבות שבכאן. הבית המה מכרים, מחנה ומכנה משותף לכולם הוא אמיר מי-טל.
ושוב התרגשות כשבן משפחה הופיע לפתע עם דפים שהוציא מן האינטרנט, אודות אמיר הגדול ואמיר הקטן, ורבקה מיהרה להציג אותנו: “והנה הם לפניך, אמו של אמיר הקטן ואמיר הקטן בכבודו ובעצמו.”
וכולם מאמצים את כולם, כאילו רק כעת הגענו.
סביב אהבה, אהבה, אהבה, נפלא לטבוע בה וגם נורא, נורא להיות חלק מאהבה שמקורה באובדן.
ריבקה לקחה אותנו לפינת ההנצחה הביתית לזכרו של אמיר, תמונות על קיר של אמיר החייכן, חיוך שובה לב. אי אפשר שלא לאהוב את אמיר.
לאחר שעתיים של התרגשות, נפרדנו מהמשפחה, ורבקה ביקשה שנשמור על קשר, שנתקשר, שנבוא.
ואני הבטחתי.
מאז 2009 אנחנו מגיעים כל יום זכרון אל ביתם בחדרה.

כל השירים שכתבתי לסא”ל אמיר מי-טל:

“פּוֹסְעִים בְּדַרְכְּךָ”
הַרְמוֹנְיָה שֶׁהָיְתָה בְּךָ
שַׁלְוָה וְנַחַת,
אֹרַח רוּחַ גַּם
כְּשֶׁסְּבִיבְךָ סַעַר.
בְּאַחַת,
נִקְטַע הָאִזּוּן שֶׁבְּךָ,
הַשִּׂמְחָה הַפְּנִימִית אֵינֶנָּהּ.
וְכֹל הַטֶּבַע עָמַד,
עֶצֶב כָּבֵד מְהַכִיל חֶסְרוֹנְךָ.
טֶרֶם הִשְׁלַמְנוּ
עִם הֶעְדֵּר הַחַיִּים.
יְהִי זִכְרְךָ בָּרוּךְ.
~
מִבֵּיתֵּינוּ
הוּסְרוּ חַיִּים,
הַשְכוֹל
הִתְרַּוַּח בַּכֻּרְסָה
הֲכִי נוֹחָה
וּמְנַהֵל אוֹתָנוּ מִמֶּנָּה.
שָׁנִים גְדוּשוֹת אֹשֶׁר
נִלְקְחוּ בְּרֶגַע –
וַאֲנַחְנוּ זְעָקָה.
~
הַבַּיִת
הוֹמֶה אָדָם,
רוּחֲךָ מְשׁוֹטֶטֶת
וּדְמָמָה.
עַנְנֵי שְכוֹל,
דְּמָעוֹת שֶל דֶּצֶמְּבֶּר
בִּין רֶגַע, בִּשְנִיָה
אִבַּדְנוּ
כֹּל מַה שֶהָיָה,
צַעַר וְאָבְדָן
אֵין מִלִּים.
הָאוֹרוֹת,
לֹא רַק בְּלֵילוֹת כָּבִים
וְהָאֶבֶן –
אוֹצֶרֶת זִּכָּרוֹן.
~
הַיָּגוֹן מָצוּי בָּהֶם
כֹּל הַשָּׁנָה
וְאֵין בְּהֶסֵּחַ-הַדַּעַת
מִן הַיַּתְמוּת.
גַּם הַיּוֹם הֵם
מְדַבְּרִים בְּאוֹתָהּ הַשָּׂפָה
שְׂפַת גַּלְמוּדִים וַעֲרִירִים
בְּדַרְכִּי לְשָׁם,
גַם אֶלוֹהִים בָּכָה
עַל שִׁמְשַׁת הַחַלּוֹן
וְרַק הַרוּחַ –
לוֹחֶשֶת.
יפה לטייל בשביל אמיר בצפון
וליד ביתם של דוד ורבקה – נטעו את שדרת אמיר לזכרו ❤

יהי זכרו ברוך.

שתפו בפייסבוק
שתפו בטוויטר
שתפו במייל

תוייג בתור:

אהבו אותנו בפייסבוק

הרשמו לקבלת הניוזלטר שלנו

הרשמו לרשימת התפוצה שלנו וקבלו אהבת חינם למייל שלכם

  • שדה זה מיועד למטרות אימות ויש להשאיר אותו ללא שינוי.

מדברים אהבה שוטף

סיפורים חמים

סיפורים מומלצים

ליצירת קשר

ליצירת קשר