בטן מדברת

מה קורה ביום שמאבדים את הראש והלב בתפקוד חלקי? מהו האיבר במכונה המשומנת שלנו שכדאי תמיד לדבר איתו ובעיקר להקשיב ל?

הבטן, עם קוביות, בלי קוביות, עם סימני מתיחה של אחרי לידה או עודפי שומן או כלום אחוזי שומן, בטן זו בטן ומי שיודע להקשיב לה, לרוב לא טועה.

איך אני יודעת את זה? כי אני חיה כמעט ארבעים ושבע שנים ויש לא מעט החלטות שקיבלתי משם. בזמנים בהם לא סמכתי על ההיגיון שלכאורה קיים, שאחרים אמרו לי לעקוב אחריו וכשהלב הרגיש לי מעט מוטה ועשה בחירות רגשיות מדי . גם כשהיה דיסוננס ברור בין שני האיברים הנ”ל פעילתי לפי האמירה, כששניים רבים בוויכוח, השלישי תמיד זוכה.

במשך רוב חיי לימדו אותי להקשיב למבוגרים, למנוסים ממני, כדי לא ליפול לבורות שאחרים נפלו בהם. אבל מה קורה אם נתקלים בבורות חדשים שאף אחד לא נפל בהם קודם? או שלא רוצים לשתף אף אחד שאתה עומד לקפוץ לבור כזה או אחר?

הברירה היא לזכור מה עשו במצבים דומים או למצוא פתרונות יצירתיים ממקור אחר, כזה שלא מסתמך על מידע מהראש או רגש שמשתלט לרגע ויכול להיעלם ברגע שאחרי כמו אומץ או פחד.

אני דווקא אומרת, תפנו למקור עמוק יותר, בסיסי יותר, כזה שבתוך תוכם צועק לכם ללכת עם תחושה, ולא תחושה זה לא רגש. תחושה זה משהו שאתה יודע מבפנים שגם אם תטעה, היית עושה זאת שוב כי זה מין הגיון חלופי, מין וייז למפה שלא באמת קיימת וללכת אחרי סימנים בלתי נראים. יש לא מעט שמכנים זאת החוש שישי ואני מודה שאני מתפתה להשתמש במילה הזו או בשתי מילים נוספות נרדפות לה, תת מודע.

מזמן ממש שמעתי מומחה שכתב ספר בנושא ההקשבה לתת מודע שלנו שיודע להוביל אותנו להחלטות שלרוב מטרתן הבסיסית היא לשמור על ההישרדות שלנו, מעין אינסטינקט בסיסי כמו זו שקיימת אצל בעלי החיים ומצילה אותם ברגעי סכנה ממשית.

רק מה לעשות שבני האדם הם מכונה קצת יותר מורכבת מרוב ההולכים על ארבע, בעלי זימים וטפרים. לנו יותר קשה לשרוד בג’ונגל הגדול הזה, בעיקר כי אנחנו דופקים את עצמנו לא פחות ממה שהטבע או הסביבה דופקת אותנו.

ככל הנראה אנחנו עושים זאת לא מעט בגלל שאנחנו מקשיבים לאחרים לגבי החלטות שקשורות לנו ולחיינו. מנסים ליישר קו עם חוקי החברה שנולדנו לתוכה ולפעול בהתאם לחוקים שאנחנו נאלצים להישמע להם מבלי שבכלל שאלו אותנו.

לפי זה יש לנו מעט מאד שליטה על רוב מהלך חיינו ואנחנו חיים על פי תסריט די קבוע שקובע לנו מתי נכון להתחתן, ללמוד ולהביא ילדים לעולם. כל מי שסוטה מהמסלול הזה נראה לנו קצת חריג בנוף שלנו, לא משנה כמה אנחנו חושבים שאנחנו מתקדמים.

ככל הנראה האנשים “הסוטים” האלה פשוט החליטו להקשיב לקול פנימי ולהוריד את הווליום של הקולות החיצוניים שכולנו שומעים ומקשיבים להם. אני מבטיחה לכם כאן ועכשיו שהאנשים האלה יותר מאושרים ויותר שלמים עם עצמם. אני יודעת את זה מכיוון שאני כזו מרגע שהחלטתי לפעול מהבטן שלי כשהיא מדברת אליי.

אז איך מקשיבים לה? משתיקים את כל הצלילים, מבטלים את הצבעים, מחשיכים את האור לקצת ומתכנסים פנימה ברגע הקריטי של ההחלטות גם החשובות ביותר בחייכם.

מי שמכיר אותי מכיר את המשפט הזה שאני חוזרת עליו כמו מנטרה כמעט “אני בוחרת בית, רכב וגבר באותה מהירות וקלות” הסיבה לכך שיש לי יכולת קבלת החלטות כזו מהירה ושלמה היא שאני מבטלת את מה שהסביבה מציעה לי מתוך אינטרסים שלהם או החוויות האישיות שלהם ואני לא נסחפת אחרי רגשנות יתר שגם ככה נעלמת מחיי בשל החצי הפולני שלי, שלפחות יעיל במשהו.

אני מרגישה את זה בבטן או לא. ואם לא אז לא. לא מתעלמת מהצרחות שלה שלא לעשות משהו ולא מהתחינות שלה שכן לפעול. הבטן שלי לא מדברת אליי משובע או מרעב, היא מדברת אליי כקול שני לי, שאין שני לו ואני מקשיבה לה. עובדה, אני עדיין כאן, שורדת, מאושרת וממשיכה בדרכי שלי .

כל העולם עם העצות שלו, ההצעות שלו והנסיון האישי שלו יכול רוב הזמן לקפוץ לי, החלטות על חיי אעשה לבד עם עצמי ומהבטן תודה רבה.

 

 

 

 

hadarcg012-net-il

אין חוקים לאהבה, הבלוג של: הדר גבעתי

כתיבה פרצה אצלי יום אחד כתשוקה והחליטה להישאר בנפשי לעולם.כותבת בלי הפסקה ובעיקר בלילות, בשקט. משתדלת להפתיע, לא מחפשת לרצות את הקוראים עם הברור והמוכר. לשיגעון שלי אין מרפא.

סיפורים נוספים של הדר גבעתי

שתפו בפייסבוק
שתפו בטוויטר
שתפו במייל

תוייג בתור:

אהבו אותנו בפייסבוק

הרשמו לקבלת הניוזלטר שלנו

הרשמו לרשימת התפוצה שלנו וקבלו אהבת חינם למייל שלכם

  • שדה זה מיועד למטרות אימות ויש להשאיר אותו ללא שינוי.

מדברים אהבה שוטף

סיפורים חמים

סיפורים מומלצים

ליצירת קשר

ליצירת קשר