בשמלה אדומה ותלתלים זהובים

57f886472b2e4.jpg

בבית קפה השכונתי יש תמיד רחש נעים, של ילדים, שיחת נשים, דיוני עסקים.
בתוך הרחשים הללו היא יכולה להרגיש מספיק בטוחה בַּלְבד שלה ולכתוב.
השולחן הפינתי פנוי והיא מתיישבת בו, פותחת מחשב, מזמינה “הפוך רותח בזכוכית”
ונכנסת לתיקיית הכתבים הבלתי גמורים, שולפת את זה שכותבת בדם ליבה, חשוף, צורב,
כל כך קשה לה לכתוב אותו וכל כך בוער גופה במילים שרוצות לראות עולם.
שקועה בעולמה, היא מרגישה במשב נעים של אם ובנותיה מתיישבות בשולחן סמוך.
בזווית עיניה היא מבחינה באחת מהן מתבוננת בה.
עולם המילים נפרץ והיא מחזירה אותו לתיקיית הבלתי גמורים ומילות שירה מתקלפות ממנה היישר אל הפנקס הקטן שלה שבטלפון.
“נגה” היא שומעת את האם אומרת.
היא מחייכת, ברור שזה יהיה שם הילדה עם העיניים הסקרניות.
“אבל אמא, תראי איזה שיער קצר יש לה, או שבכלל אין, זו אישה?”
האם אוחזת בעדינות ביד ביתה.
נגה מניחה יד על כתף האם
“זה בסדר” אומרת בחיוך ופונה לילדה המתוקה שמניחה ראש מלא בתלתלים זהובים וארוכים, במבוכה על השולחן.
“את יודעת שיש לנו את אותו השם?” היא שואלת
הילדה מביטה בה, עיניה מרצדות לעומת האישה עם פלומת השיער, בחיוך רחב
שיחה קלילה מתנהלת בינה לבין האם.
” אני מנסה להסביר לה שצריך לשאול בשקט, כדי לא להביך וכדי לא להיות מובכת”
“היא צעירה מידי, רק בת 4 “מהנהנת נגה
“ילדים בדרך כלל ניגשים ושואלים אותי ללא עכבות למה יש לי קרחת או אם אני כבר סבתא”
נגה מחייכת ומלטפת באהבה את התלתלים הרכים של נגה המתוקה הקטנה
“אני מספרת שאני אוהבת ככה, ותמיד אנחנו צוחקים בסוף. כשאני עושה ספורט,
הם לפעמים מצטרפים כי זה מעניין לראות אישה ללא שיער מקפצת, רצה ועושה שכיבות סמיכה”
האם מביטה בנגה שמארגנת את תיקה.
“לא כולם כמוך, הרבה מגיבים במבוכה, כעס, או בנעיצת עיניים שאומרת, איזו אמא לא מחנכת אני”
“סקרנות היא בריאות, אין שום סיבה לכעוס על ילד שרואה שוני ורוצה להבין אותו” היא עונה.
“נגהלה, איך את כותבת את שמך?”
“בלי וו” עונה האם שעוד תינוקת צפונה במנשא בחיקה, בלי היסוס.
“בדיוק כמוני, לא סתם התעקשת, ילדה יפה”
היא צוחקת, מנשקת את הקטנה על ראשה
“שִמרי על השמחה והסקרנות שלה, היא מקסימה ואני תמיד מעדיפה שישאלו מאשר שינעצו עיניים, בטח כשזה בא מילדים סקרנים”
היא אומרת תוך כדי שהיא מניחה את הכובע על ראשה ויוצאת לכיוון בית החולים.

למחרת, בעודה מחכה בשוק ההומה אנשים וצבעים, ליד הוספה, כלי הרכב שלהם בימי שישי, נעצר לידה קטנוע,
נגה הרימה את עיניה מהטלפון שבידה וגבר גבוה,  חייך אליה ;
“עצרנו להגיד לך שאת מאד יפה”
“תודה רבה” ענתה בחיוך נבוך ועיניה נפערו, נזכרות בשיחה של אתמול.
חיוך ענק שצויר בלחיים המוחבאים בקסדה והגיע עד עיניה המרצדות באהבה של האישה שישבה מאחוריו והנהנה בראשה,
הגביר את מבוכתה ובמקביל נטע בה ביטחון.
“מקווה שזה היה בסדר להגיד לך” ספק אמר, ספק שאל ועיניו חיזקו אותה.
“בוודאי” ענתה ובתוכה מתערבלת המבוכה עם השמחה.
“שבת נפלאה לך” נופף בידו והוריד את הקסדה על פניו
“תודה רבה ושבת שלמה לכם” ענתה.
מבטה של האישה עקב אחריה ברוך לעוד רגע כשהמשיכו בנסיעתם לחגיגות סופשבוע שלהם.
מוחה זמזם לה את המילים שאמרה לאמא של נגה הקטנה אתמול, “מעדיפה שישאלו, ידברו…”
כאילו קולה נשמע ברמה, והרוח פיזרה אותו ברחבי העיר.
חודש המודעות לסרטן השד

נעה

לב פתוח, הבלוג של: נעה גביש

זה הלב שלי ויש בו מקום לכולם, מכל הסוגים, לאהבות מכל המינים והזנים השונים שלהן.כאן ארשה לעצמי לדבר, לשיר ולספר אהבה איטית, כועסת, שונה, אישית, כללית וגם אהבה עצמית של אדם לגופו ונפשו.

סיפורים נוספים של נעה גביש

שתפו בפייסבוק
שתפו בטוויטר
שתפו במייל

אהבו אותנו בפייסבוק

הרשמו לקבלת הניוזלטר שלנו

הרשמו לרשימת התפוצה שלנו וקבלו אהבת חינם למייל שלכם

  • שדה זה מיועד למטרות אימות ויש להשאיר אותו ללא שינוי.

מדברים אהבה שוטף

סיפורים חמים

סיפורים מומלצים

ליצירת קשר

ליצירת קשר