גאולה

כשנולדה, ביקשו הוריה את הגאולה על כן קראו לה “גאולה” . באותן השנים רוחות סערו בעולם, אימפריות נפלו, מדינות נכבשו ושוחררו, אנשים נדדו ממקום למקום וכולם ביקשו לעצמם גאולה.

כשגדלה גאולה, הביאה למשפחה שימחה ושובבות, עיניה השחורות נצצו בשימחה לכל תעלול שעשו אחיה הגדולים וכאשר אמה גערה בה על כך שלא מילאה מטלותיה, עיניה השחורות היו מתמלאות דמעות שהמיסו לב כל רואה.

כשעזבה את הבית ועברה לעיר רחוקה לעבוד עם ילדים קטנים, חשבו אותה כולם לילדה. ובעצם כל חייה הייתה ילדה בנשמתה. היא לא נישאה מעולם ולא היו לה ילדים משלה אבל כל הילדים שחיו בקירבתה או ילדי המשפחה שלה, זכו בדודה אחרת ושונה – דודה שמספרת סיפורים ומדגדגת, דודה שמאפרת ומספרת תלתלים, צבעונית ורכה .

הציורים שציירה שיקפו את הילדה שהייתה בצבעים עזים ובדמויות עגולות ומתוקות. גאולה הייתה הגאולה של כולם משיגרת החיים מלאת הרצינות והמחויבויות, גאולה הייתה רוח הקלילות והכייף. גם כשגדלנו ובגרנו היא נשארה ילדה – “דודה ילדה”, שאהבה את הילדים שלנו כאילו היו הילדים שלה.

בדירתה הזעירה בתל אביב, ארחה אותנו וגם טיפלה במסירות באבא שלה. דאגה לבריאותו ולמראה שלו. הייתה יורדת איתו לרחוב הקטן, מטיילת איתו ככל שיכול היה ללכת. אני זוכרת אותה מתאפרת בקפידה מול המראה במקלחת הכחולה שלה. מניחה על ראשה פאה חלקה או מתולתלת, פשוט כי לא אהבה את השיער שלה. מתאימה את הצעיף ללק ואת הטבעת לעגילים. גוררת אותי לשוק בצלאל הסמוך לחפש מציאות ואומרת לי בצחוק המקסים שלה “את רואה את החולצה הזו? נכון שהיא יפה? היא מהשוק. בחיי יש שם מציאות”

את שנותיה האחרונות בילתה בדיור מוגן לאנשים שכבר שכחו מי הם, זה היה עצוב להגיע לבקר אותה ולראות אותה עם שיער אסוף וטרנינג. הנחמה היחידה הייתה שהיא לא מתביישת בעצמה, היא פשוט חיה כל יום מחדש מבלי לזכור איך פעם הייתה גאולה. פעם אחת כשבאתי לבקר אותה, אמרה לי המטפלת “איזה כבוד, גאולה אחות של הזמרת אהובה עוזרי” ואני בצחוק אמרתי שאין לנו קירבה משפחתית לאהובה עוזרי אבל אם גאולה רוצה להיות אחותה, מי אני שאמנע זאת ממנה…

הרבה שימחה הביאה לעולמנו גאולה. כשנפטרה ליווינו אותה בדרכה האחרונה ולכל אחד בלב נשארה גאולה מחייכת משלו.

ליד קיברה קראתי את הדברים הבאים:

גאולה

מחפשת בתוכי מילים לכתוב לך

כבר שנים שלא דיברנו ואני נוצרת בליבי

את הפגישות הקצרות שהיו לנו לפני שהלכת לאיבוד.

הסיפורים שלך, הידיים הרכות והמטופחות,

הטבעות שהתאימו לשעון, לעגילים, לחולצה ולשרשרת.

הפאות שהתעקשת לחבוש, הכובעים.

החיוכים המקסימים, טוב הלב האינסופי

הבית הקטנטן שלך, הציורים התמימים.

בלב שלי יש לך מקום גדול, כשאנחנו נזכרים בך

זה תמיד בחיוך ובטוב.

כבר הרבה שנים אני מתגעגעת אליך, דודתי הילדה הנצחית.

העולם הרבה פחות נעים בלי השובבות שלך.

לכי לשלום גאולה דודתי האהובה מאוד.

מסרי חיבוקים לסבא וסבתא ולאמא שלי.

אוהבת אותך, נורית.

“כשנולדה, ביקשו הוריה את הגאולה. על כן קראו לה “גאולה” . באותן השנים רוחות סערו בעולם, אימפריות נפלו, מדינות נכבשו ושוחררו, אנשים נדדו ממקום למקום וכולם ביקשו לעצמם גאולה.”

חמש שנים עברו מאז עזבה את עולמינו ואנחנו עדיין מבקשים לעצמנו גאולה. הרוחות עדיין סוערות, אימפריות קמות ונופלות, אנשים ממשיכים לנדוד ממקום למקום לבקש מעט שקט ושלווה.

לזיכרה של גאולה עוזרי ז”ל דודתי האהובה, שנפטרה ב כ”ז בשבט תשס”ז

 

 

nuriyot013net-net

מכאן ומשם, ובעיקר מהלב, הבלוג של: נורית בורגר ינאי

אישה, אמא, מכאן ומשם ומכל מקום מטיילת בדימיון, משוטטת בדרכי הנפש שלי, נושמת את האוויר שלנו וחולמת על צלילות הרים במקום אחר. כותבת למגירה ובעיקר במחשבה.

סיפורים נוספים של נורית בורגר ינאי

שתפו בפייסבוק
שתפו בטוויטר
שתפו במייל

תוייג בתור:

אהבו אותנו בפייסבוק

הרשמו לקבלת הניוזלטר שלנו

הרשמו לרשימת התפוצה שלנו וקבלו אהבת חינם למייל שלכם

  • שדה זה מיועד למטרות אימות ויש להשאיר אותו ללא שינוי.

מדברים אהבה שוטף

סיפורים חמים

סיפורים מומלצים

ליצירת קשר

ליצירת קשר