גירושים, אהבה, סקס: “הסיפור שלי עליך”

“שלום עליכם מלאכי השלום מלאכי עליון,” אבי שר, אימי הצטרפה אליו ואחיי מלמלו. השולחן ערוך ועוד מעט האוכל החם יעלה אדים וימלא את הבית בניחוחות מוכרים ואהובים. עמדתי במקומי הקבוע. המקום שלידי היה ריק. הרבה שנים תפס את המקום הזה דורי.

ועכשיו גם ים לא היה איתי. הייתי משפחה מפורקת. עצמתי את עיניי והתפללתי לאלוהים שיסלול לי את הדרך לאושר.

הארוחה הייתה נינוחה – ים לא היה פה כדי להפוך הכול ולצעוק. כל הילדים כאלה? כולם כל כך חסרי מנוחה או שזה רק הילד שלי?

שעה אחר כך ישבתי בסלון ושתיתי תה’ מה יש למשפחה שלי עם טקסי התה האלה כל הזמן רק אלוהים יודע’.. הפעם אמא שלי מנעה ממני לעזור לה עם הכלים. “שבי תנוחי קצת”.

אחיי באופן מפתיע זנחו נוהגם להתגרות בי עד שאני מגיעה להתפוצצות, כנראה ריחמו על הגרושה הבודדה.

ישבתי, לא דיברתי הרבה. מחשבותיי נדדו להן כמו תמיד. הייתי צריכה מגע, חום גברי.

בעשר וחצי הלכתי הביתה ברגל, מהורהרת. מדי פעם העפתי מבט בסלולרי וראיתי שאין כלום. גבע לא סימס דבר. אין לי מושג איפה הוא או עם מי הוא עכשיו. גם לא שאלתי הרבה שאלות. ידעתי שהוא לא אוהב את זה. יכולתי רק לקוות שאין לו אף אחת. כשהגעתי קרוב לכניסת הבניין שלי, מעדתי ונדקרתי מחפץ חד לא ברור. כאב חד פילח את רגלי והתקפלתי על המדרכה. אני והחולמניות שלי. זה עוד יהרוג אותי.כבר התרגלתי לתאונות מהסוג הזה. לימיני היה מוטל כיסא שבור הפוך, וכפיס עץ חתך אותי קצת בשוק רגל ימין.

לא אמות מזה אבל הרגל כאבה. הסתכלתי על שביל דקיק של דם שעשה את דרכו מהחתך לתוך נעלי. ישבתי כך כמה דקות. לא רציתי להיכנס לדירתי הריקה ובה זיכרונותיי מדורי. וים לא איתי – הייתי לבד. לא הייתה לי סבלנות לאף אחת מהחברות שלי. למעשה, האדם היחיד שרציתי לדבר איתו או להיות איתו היה גבע. וגבע היה מנותק.

“מה נהיה איתך?” שמעתי קול גברי.

הרמתי את ראשי ואף על פי שלא ראיתי אותו מקרוב מעולם, זיהיתי את המבט של השכן שצופה בי ממול. ליתר דיוק – זה שגם אני צפיתי בו.

“מה אכפת לך מה נהיה איתי”.

“אוף. תוקפנית. לוחצות לך הנעליים, מותק?”

“כן. מאוד לוחצות. תיכף אני חולצת אחת ממש מעצבנת ושולחת לך לכיוון הפרצוף”.

“את במחזור?”

“לא, אני לא במחזור. למה אתם חושבים שכל פעם שאנחנו כועסות אנחנו במחזור? ככה אתם מודיעים שאתם לא מבינים כלום?”

“אל תכעסי” אמר והסתכל עליי במבט מלמעלה.

אני שונאת שמישהו אומר לי משהו מבלבל כשאני בשוונג של ויכוח. לא עניתי לו.

“טוב מה הסיפור שלך? לעזור לך לקום או שאת הולכת להירדם פה?” הרמתי אליו את המבט שלי והושטתי את ידי.

משמעות הושטת היד היא פחות סיוע לפצוע. מבחינתי זו הייתה הושטת יד לחברות. לידידות. לקרבה. הייתה לו יד חזקה. הוא הרים אותי בתנופה למרות משקלי, ונעמדתי מולו. הייתי נמוכה ממנו בראש. פעם ראשונה שמפרידים בינינו רק כמה סנטימטרים.

“יש לך עיניים חזקות, שואבות,” הוא אמר באדישות כאילו ציין שאני אלרגית לעדשים ירוקות.

לא התבלבלתי.” המבט הזה לא רק בשבילך. הוא נחלת הכלל.”

הוא צחק. “את חדה. אני אוהב. לאן הולכים? אליי או אלייך”?

“אליך.”

הוא התחיל ללכת ולא הביט לאחור. ברור לו שאני אחריו.הלכתי לאט, מהססת, לא בטוחה שכדאי, לא בטוחה שיש לי מספיק אומץ, מתלבטת אם להיות ספונטנית ולזמן ריגוש או להימלט. נכנסים לבניין שלו. בניין הרבה יותר ישן משלי. אין אפילו מעלית. ספרתי שלוש קומות. עד שאגיע אליו אזיע ותהיה לי שפשפת בין ברגליים. למה הוא היה חייב לגור בקומה הכי גבוהה?

“הכול בסדר, עצבן?” הסתובב אליי וחייך חיוך ציני. הוא כולו בסטלה, הרגשתי את זה באוויר. טוב, לפחות יהיה לי מה לעשן.

“אני בסדר. תתקדם כבר לטירה המחורבנת שלך,” רטנתי.

“אין דבר כזה בחורה סבבה, כולכן משוגעות,” מלמל.

הגענו. דלתו הייתה מכוסה מגנטים של אנשי מקצוע למיניהם. כמה אינסטלטורים הוא צריך?

מייד כשנכנסנו זיהיתי את ריחו החזק של הגראס במשכנו של הסטלן. הוא נדבק לקירות.

הבחור זרק את המפתחות על השולחן. “תרגישי בבית” אמר והלך להשתין. שמעתי את זרם השתן ויכולתי להתבונן בו אם רציתי – הוא לא סגר את הדלת. הלכתי למטבח.

“אפשר לשתות?” צעקתי ופתחתי את המקרר. לא היה שם כלום מלבד כמה בירות ובקבוק מים מינרלים פתוח. כזה ש לא התכוונתי לשתות ממנו גם אם יאיימו עליי – מי יודע כמה שתו ממנו מהפה. פתחתי את ברז הכיור, התכופפתי ושתיתי ישירות ממנו. לא רציתי להסתכן ולגעת באף אחת מהכוסות.

“חולה על התחת שלך,” שמעתי אותו אומר לי בזמן שהוא נותן לי מכה לא חלשה בתחת. התרוממתי, מבוהלת, והלסת שלי נחבטה בברז.

“אתה דפוק?” צרחתי עליו ודחפתי אותו ממני, “מה אתה נוגע בי? מה אתה מבהיל אותי? חתיכת פסיכי עם בית מטונף”.

הוא התרחק ושילב ידיים באדישות, חייך חצי חיוך. “תמשיכי, תוציאי הכול.”

“אתה פסיכי ואני מזיעה מהמדרגות שלך. ומה אתה משתין עם דלת פתוחה וכופה עליי אינטימיות? למה אני צריכה לשמוע אותך משתין “?

“מוכן להתערב איתך שאת רטובה שם למטה,” התעלם ממני.

“טוב, אני סיימתי פה. אני זזה נשמה,” התקרבתי לכיוון הדלת והנחתי ידי על הידית.

“עיניים יפות סליחה. בואי,” הסתובבתי בחזרה ולא הייתי צריכה יותר מזה. אני כזאת זונה של מילים, הן מרככות אותי. הריח הגברי שלו לידי הימם אותי. האינטרקציה המתגרה שיגעה אותי. הגוף שלי בער מעצבים על גבע על שהוא לא מושג, על שהוא לא מתעקש להיות איתי. אני יכולה להגיד עד מחר שטוב לי החופש אבל בעצם אני רוצה שגבע יכבול אותי אליו שירצה שאהיה שלו. גבע לא עושה את זה. בכלל לא מעניין אותו איפה אני עכשיו. חשבתי בכעס.

התקרבתי אליו והנחתתי סטירה מצלצלת על לחיו השמאלית כאילו הוא מייצג את הכעס שבוער לי בבטן. ואולי חיפשתי תגובה. מה שבטוח זה שרציתי להתקרב לאיזה קצה.

הוא לא זז. “מדליק אותך, כפרה?” שאל ברצינות.

כנראה שכן. התקרבתי אליו ופשטתי את החולצה מתרגלת תעוזה מולו , חשפתי את חזית התחרה השחורה, זאת שמרימה לי את השדיים ומשגרת אותם ישר לעיניים.

הוא הוריד לי את שתי הכתפיות בבת אחת בברוטליות וחשף את השדיים המלאים שלי. “אחלה ציצי יש לך.”

“אני יודעת,” אמרתי והלכתי לכיוון חדר שנראה חדר השינה שלו. כיביתי את האור. התביישתי פתאום.

“זה לא שלא ראיתי קצת ממך מהחלון,” אמר.

לא עניתי והתחלתי להתפשט. “אתה הולך לזיין אותי?”

כשאני מכבה את האור המילים המלוכלכות זורמות ממני בטיבעיות.

הוא לא ענה ונהיה אגרסיבי; דחף אותי למיטה, יישר לי את הרגליים ומשך ממני את הנעליים ואת המכנסיים. “אני לא הולך להיות נחמד איתך היום. יותר מדי זמן את מתגרה בי.”

כשהוא אמר את זה נזכרתי בלא מעט פעמים כשבכוונה יצאתי רק עם חזיה לתלות איזו חולצה בחוץ בידיעה שמישהו יכול לראות אותי.

“אני לא רוצה אותך נחמד, טינופת.”

רציתי תחושות חזקות, רציתי להרגיש חיה, קיימת, נשית, משתוקקת.

“תפתחי את הרגליים.”

פתחתי , והוא נשכב עליי. סוף סוף הרגשתי את החדירה שכל כך רציתי. השתוללתי תחתיו וזזתי, והוא הצמיד אותי למיטה. שמעתי את עצמי צורחת.

“את כלבה מתגרה עם עיניים גדולות כמו של משוגעת,” אמר לי והחזיק לי את הפנים. “איך לא ראיתי את העיניים שלך עד היום? מת שתסתכלי עליי כשאת מוצצת לי.”

“לא יקרה היום,” בקושי הצלחתי לשחרר מילה. בקושי נשמתי.

“יקרה מתישהו. זה מה שחשוב.”

הוא יצא ממני והפך אותי על ארבע. התכווצתי. “אל תפחדי, מתוקה. לתחת אני לא נכנס היום.”

נרגעתי, והוא חדר אליי כשהפנים שלי צמודות לכרית. גמרתי לפניו. כשהוא גמר הוא נפל עליי ומלמל לי לתוך השיער, “את מהממת”

לא עניתי. הסדרתי את הנשימה שלי והתגלגלתי לתנוחה עוברית. זהו. עשיתי את זה. טבילת הסקס הראשונה אחרי הגירושים. היה טוב? נראה שכן. לא ביקשתי רוך או חום. ביקשתי להרגיש, רציתי תחושה וקיבלתי.

האכלתי את המפלצת הרעבה שבי וזו היתה רק המנה הראשונה.

“יש לך קפה?” שאלתי ואז עניתי לעצמי, “לא צריך אני אשתה בבית, נדבר”.

קמתי, התלבשתי והלכתי.
????פרק מהספר “הסיפור שלי עליך”
יהיה עוד בהמשך
מי שלא יכול להתאפק מוזמן לרכוש עותק באהבה????

silvi

כותבת על חיים, הבלוג של: סילביה ברזני

אישה, אמא, כותבת ועדיין חושבת על גיבורת ילדותי, אן שרלי שהעניקה לי את הרעיון להפוך פנטזיות לסיפורים. הגשמתי חלום והוצאתי ספר ביכורים "הסיפור שלי עליך" והבלוג יהיה לי בית ופורקן לכאבים, יצרים ושאר חלומות. דימיון, קצת מציאות והרבה חיים. אפשר למצוא את הספר שלי "הסיפור שלי עליך" באתר אינדיבוק, עברית וביבוקס. ואפשר לרכוש עותק מודפס דרכי ????

סיפורים נוספים של סילביה ברזני

שיתוף ב facebook
שתפו בפייסבוק
שיתוף ב twitter
שתפו בטוויטר
שיתוף ב email
שתפו במייל

אהבו אותנו בפייסבוק

הרשמו לקבלת הניוזלטר שלנו

הרשמו לרשימת התפוצה שלנו וקבלו אהבת חינם למייל שלכם

  • שדה זה מיועד למטרות אימות ויש להשאיר אותו ללא שינוי.

מדברים אהבה שוטף

סיפורים חמים

סיפורים מומלצים

הינך מעל גיל 18?

ליצירת קשר

ליצירת קשר