גשם על הסרנגטי

5996cd88c4b9c.jpg

הערבה האינסופית השתרעה לפניה, צהובה ומאובקת. פה ושם נימרו את הנוף עצים שעליהם קוצים מחודדים וחומים, והצבע היחיד שאפשר היה לראות היה הכחול הנקי של השמיים וציפורים שחלפו מעליה, שנראו כמו אבני טורקיז מעופפות. הציוצים העליזים שלהן הפיגו במעט את החדגוניות של נהמת מנוע הג’יפ.

היא חשבה עליו, רחוק כל כך, וקיוותה שמשהו מהשקט הזה יחלחל לליבה הפצוע. היא ייחלה לקצת שממה, מעט דממה, הקצב הפשוט של לנשום, להתקדם, לחיות. היא רצתה לפסוע מתון וכבד כמו הפילים, להשתרע בעצלות כמו האריות הגדולים והזהובים ולהסתכל על העולם בסקרנות מגבוה כמו הג’ירפות. היא רצתה להיות כמו אפריקה.

“את בדיוק כמו טנזניה,” הוא אמר לה פעם, אחרי שתינו אהבים בפעם השלישית באותו לילה.

“חמה ויבשה?” היא שאלה בצחוק.

“נדמה לך,” הוא אמר, ואור זר נדלק בעיניו. “מסתורית. יש בה הכל, מהקילימנג’רו המתרומם מעל העננים עד למישור האינסופי של הסרנגטי. המסאי קראו לו כך, ‘מישור אינסופי’, כי כך הוא נראה להם כשחצו אותו. יערות עד ירוקים ופורחים מכסים את מדרונות ההרים, וגשם יכול לתפוס אותך בהפתעה כמו צחוק, מול אופק שבו רוקדים טורנדואים קטנים עשויים מאבק. אפריקה היא מקום שבו הדברים הקטנים מסוכנים לך לא פחות מהגדולים. היא יכולה להרוג אותך אם את לא מבינה אותה, אם את לא מאוהבת בה מספיק.”

“ואתה מאוהב בי?”

“לגמרי,” הוא אמר ומשך אותה אליו.

חודש אחר כך הוא סגר את הגבולות ביניהם, ככה, כמו משטר צבאי, בלי שום הסבר או אפשרות לחנינה.

השיחה הזו חזרה אליה כמו גל חום ביום שעמדה במשרד של סוכנת הנסיעות שלה, והתלבטה לאן לברוח. מולה, על כרזה צבעונית, נשא פיל את חדקו אל מול צל הקילימנג’רו, והיא, שהדבר הזה שנהפכה אליו הפחיד אותה כבר עד לשד עצמותיה, קנתה כרטיס טיסה.

עכשיו, מול עמודי אבק שמתנשאים השמיימה, חזרו אליה המילים שלו יחד עם השיער שלו, שהיה בגוון הצהוב של החול, והעיניים שלו, שהיו הטורקיז הנדיר הזה של הציפורים, ופתאום הדממה היתה כבדה עליה. היא הוציאה את הסמארטפון שלה, שהיה על מצב טיסה מהיום שהגיעה, תקעה לאוזניים את האוזניות, והפעילה מוזיקה. את האוזניים שלה מילא השיר “אפריקה” של “טוטו”. זה לא היה פלא. היא הכינה רשימת האזנה עוד לפני שעלתה למטוס. היא הקשיבה למילים:

“אין שום כוח שיכול להפריד אותי ממך

זה דבר שמאה גברים או יותר לא יוכלו לעשות

אני הורדתי את הגשם באפריקה…”

היא חשבה לעצמה שכנראה אין באמת שום גבר שיוכל לגרום לה להפסיק לאהוב אותו, ואפילו לא החיים כולם. האהבה שלהם היתה כוח טבע, כמו הקילימנג’רו או הסרנגטי, שליטה ונוכחת כמו האריות, מהורהרת כמו הפילים וסקרנית כמו הג’ירפות שחצו את דרכה מעת לעת. היא התגעגעה אליו כמו שהמישור המאובק התגעגע לגשם.

‘אם אצליח להוריד פה גשם,’ היא חשבה, ‘הוא יחזור אליי.’ ואז היא חשבה שהיא חושבת שטויות, הוציאה את האוזניות, הכניסה את הטלפון בחזרה לתיק ונופפה לילד מסאי קטן ומתוק שרץ לשפת הדרך לנופף לה. כמו כולם, הוא החזיק בידו חנית ומקל, והיה כרוך בבדים צבעוניים שבהם שלט הצבע הכתום. הם היו כולם כל כך יפים בעיניה, ולרגע היא חשבה כמה קל היה להישאר כאן, במקום הזה של הדברים הפשוטים.

בצהריים עצר המדריך שלה להפסקה קלה באמצע שום מקום, והם התיישבו על גזע עץ לאכול ארוחת צהריים, לא לפני שהוא וידא שאין שום טורף בסביבה. הוא הסביר קצת על המסאי ואורחותיהם, והיא ניקרה באוכל שלה וחשבה על חול וטורקיז.

מאחורי הגבעה התקרבו אליהם בחשש שני מסאי, נער ונערה. שניהם נשאו חנית ומקל והיו לבושים בצבעים המסורתיים שלהם. הם הסתכלו בחיוך על הצעיף הכתום הענק שהכניסה ברגע האחרון למזוודה מתוך תחושה שאין לה שם ומאז היתה כרוכה בו. המדריך הזמין אותם להתיישב, והם חלקו איתם את האוכל. לא אכפת היה לה להיות רעבה אחר כך. זה היה מדהים בעיניה. את השאריות זרקו לשני הכלבים הרזים שלהם, שבלעו אותן בתאווה.

הטיפה הכבדה הראשונה תפסה אותה בהפתעה מוחלטת, והיא חשבה שאולי זו אשמת אחת הציפורים, אבל אז השניה נפלה על פניה, כמו דמעה שלא היתה שלה, והיא הסתכלה על המסאי הצעירים וראתה אותם מחייכים זה לזו בהתרגשות. הם נראו מאוהבים. בתוך שניות שטף את כולם מבול סוחף. המסאי ברחו בצחוק. המדריך פתח עבורה את דלת הג’יפ ולקח את קופסאות האוכל, אבל היא לא נכנסה. היא עמדה שם, מביטה אל הענן השחור שהתגשם משום מקום בדיוק מעל המקום שבו ישבו, הטיפות הכבדות מתערבבות עם דמעותיה, ובשממה של ליבה נפקח פתאום משהו בצבע חול וטורקיז, והיא ידעה.

***

היא ירדה מהמטוס כרוכה בצעיף הכתום שלה. הוא כבר היה חלק בלתי נפרד ממנה. משהו בהליכה שלה היה שונה עכשיו, מדוד, אצילי, כאילו הקרקע שעליה דרכה היתה שייכת לה בזכות. המבט שלה היה שקט וסקרני. כשיצאה לטרקלין מקבלי הפנים אי אפשר היה לטעות בנוכחות שלו, זהוב וטורקיז, כמו טורף גדול. היא באה אליו בחיוך והוא חיבק אותה כאילו כל הזמן הזה ביניהם היה רק חלק מהמישור האינסופי של הסרנגטי.

“אני יכולה להרוג אותך, אם אתה לא מבין אותי, אם אתה לא מאוהב בי מספיק,” היא אמרה כמו רוח בעצים.

“אני יודע,” הוא אמר כמו גשם.

אפריקה 

galbarkan

מלכה לב אדום, הבלוג של: גל ברקן

גל ברקן, בת 52 (גיל מנטלי 14), נשואה מאד ואם לשלוש בנות (ושתי כלבות), וגרה ברעננה. חוקרת אהבה ומסדרת מילים. כותבת מגיל שלוש, עו"ד לשעבר, בלוגרית, אושיית פייסבוק, מחברת הספרים "הסוד המושלם" (ספר ילדים), "איפה את, דבש?" (ספר ילדים), "הסוד הקטן של יערה כוכבי" (רומן), "טוי-בוי" (רומן) ו"לב בסוף היום" (סיפורים קצרים). הוגת "אמור", יזמית ועורכת ראשית. מפתחת שיטת "אהבה היא (לא) משחק ילדים" ומרצה. רוקדת פלמנקו, אוהבת אש, רעש ולישון בצהריים.

סיפורים נוספים של גל ברקן

שיתוף ב facebook
שתפו בפייסבוק
שיתוף ב twitter
שתפו בטוויטר
שיתוף ב email
שתפו במייל

אהבו אותנו בפייסבוק

הרשמו לקבלת הניוזלטר שלנו

הרשמו לרשימת התפוצה שלנו וקבלו אהבת חינם למייל שלכם

  • שדה זה מיועד למטרות אימות ויש להשאיר אותו ללא שינוי.

מדברים אהבה שוטף

סיפורים חמים

סיפורים מומלצים

ליצירת קשר

ליצירת קשר