דממה ליום השואה

58f8bb051b9b2.jpeg

דממה. זה כל מה שאני מבקש. כל שנה אני שומע את אותן שתי דקות ביום השואה (והזיכרון) בהן מכשיר השמיעה שלי מגביר באופן כואב ונוראי את הצלילים הדקיקים והכואבים שבהם האוזניים מדממות. לא רק אני סובל מהצפירה הנוראית הזו. גם בעלי חיים לא כל כך עפים על הרעיון שהצפירה מפריעה להם לנהל חיי חברה. מה להם ולשואה. הם לא אחראים להרג ששת המיליונים ב1948. אני הייתי מעדיף לזכור אותם בעמידה שקטה לשתי דקות.

וזה גם מה שאני עושה. מכבה את המכשירים ועומד בשקט לשתי דקות. שתי דקות השקטות שלי והמחשבות שלי נודדות לזה שאני כאן למרות הכול. למרות הקורונה. למרות העובדה שהמדינה שלי מתעדפת אותי במקום השלישי בתור למכונת הנשמה. כי תנחשו מה, יש לי דום לב בשינה – מה שאומר שיש לי גם בנוסף למגבלויות הקיימות שלי גם לב שדופק ומפסיק ואז דופק שוב. ואת כל זה הוא עושה בזמן השינה. אני תלוי במכונה שלמרבה האירוניה המדינה שלי החליטה שלא מגיע לי כי ממילא אני לא תורם כלום למדינה.

אתם יודעים, תרמתי שלוש שנים מחיי הקצרים בשדרות עם כל הצבע האדום ועם כל הזוועה ועם כל האיכסה ועם כל הטירוף של סכנת חיים. ועם המגבלויות שלי. ועזרתי להמון אנשים שם בספריות ועזרתי לחבריי במכינה כדי שהם יוכלו באמת לשמור על שפיות ולתרום למדינה כדי שבכל זאת המדינה תדחה אותי, שוב. כל זה מחזיר אותי לעובדה המרה: היטלר רצח ששה מיליון יהודים.

בתוך ששת המיליון האלה, נרצחו גם נציגי הקהילה הגאה. ובתוך ששת המיליון האלה נרצחו גם נכים. את שלושתם אני מייצג מדי שנה בשנה. הייצוג האבסורדי, האירוני והמוזר הזה מלווה אותי כל הזמן. האם אני גאה להיות שלושתם? אני מתמודד בשנה האחרונה עם דיכאון קל שנובע מן הרגשות הרבים שאני סוחב איתי מאז הילדות ומן הסיבוכים הקשים שלי עם עצמי. קשה לי להגיד שאני גאה בעצמי אבל אם היו שואלים אותי אם הייתי נולד מחדש עם אותם מגבלויות ועם אותם הבעיות – הייתי אומר בלי לחשוב פעמיים שכן, הייתי נולד מחדש עם אותם הדברים.

ולמה זה? זה כי אני מעריך בהרבה את האתגרים הקשים שלי עם עצמי. יום השואה מזמן לי הזדמנות לעשות חשבון נפש עם עצמי. לנסות לחשוב איך לשנות את הדרכים שלי עם עצמי. אני בכמה חודשים האחרונים התקדמתי עם עצמי קצת יותר ממה שהייתי בעבר. הפכתי לקצת יותר אקטיבי, קצת יותר יוזם. עדיין יש לי דרך ארוכה, ואני עדיין לא בנקודה שאני יכול להשלים עם עצמי ולתת לעצמי טפיחה על הכתף. עדיין יש לי דרך ארוכה. זה להשלים מחדש עם ניר החדש ולהשלים עם המציאות המרה.

לפני שלוש שנים כתבתי שהנכים נזרקים עד עפר, ניצולי השואה לא זוכים ליחס, הדם של ההומוסקסואלים נזרקים לפח אוטומטית, ולא מכילים את הטרנסקסואלים. משהו מזה השתנה? התשובה היא לא. נוסיף על זה את הקשיים של הקורונה שמגבילה את חיי החברה של כולנו. הנה, בתחילת הפוסט אמרתי שהמדינה מתעדפת אנשים בריאים. לחברה הישראלית יש עוד דרך ארוכה לעשות עם עצמה. אומנם הקורונה גרמה לחברה החרדית קצת לשנות את דרכיה, אבל בכללי, החברה תחזור להיות מפלה, לא שווה, ומזלזלת עם תום הקורונה. ואת זה אני לא אומר כדיכאוני פסימי. אני אומר את זה כאדם למוד ניסיון. זה לא עוד פרק של “קטנטנות” שבו כולם משלימים ומתנשקים ומבטיחים להיות טוב יותר. פחח.

כל שנה הדבר שחוזר אליי ביום השואה זה שניסו למחוק עם שלם, ואנחנו בכל זאת כאן. עם משפחות חדשות. אבל, האם למדנו לקבל את השונה בנו? האם למדנו משהו בהבדלים של 90 שנה? התשובה היא כמובן לא.

ולסיום, אחתום בזה:

אני ניר בן סימון, בן 33, בעל מגבלות פיזית של ראייה, הליכה, ושמיעה.

אני ניר בן סימון, בן 33, הומוסקואל מוצהר.

אני ניר בן סימון.

אני.

nirdelanochegmail-com

מלאכים אינם בוכים, הבלוג של: ניר בן סימון

שלום רב. בבלוג הזה יהיו סיפורים קצרים. עליי אני יכול לספר רק דבר אחד - שאני משוגע חרמן בן 34. אה, ואני גיי. תתמודדו עם זה.

סיפורים נוספים של ניר בן סימון

שתפו בפייסבוק
שתפו בטוויטר
שתפו במייל

אהבו אותנו בפייסבוק

הרשמו לקבלת הניוזלטר שלנו

הרשמו לרשימת התפוצה שלנו וקבלו אהבת חינם למייל שלכם

  • שדה זה מיועד למטרות אימות ויש להשאיר אותו ללא שינוי.

מדברים אהבה שוטף

סיפורים חמים

סיפורים מומלצים

ליצירת קשר

ליצירת קשר