דממה

5a38a7890e057.jpg

לכל אחד יש את הדממה שלו.

החוכמה היא לבחור את הדממה הנכונה. זו שאתם רוצים. זו שאתם מסתדרים אתה. אף אחד לא אוהב את הדממה בשעות הערב, את הדממה בבתי כלא עת יורדת הלילה, כשזוג מתנשק ועומד להתעלס בבקתה רחוקה מהציליווזיציה, כשאדם עומד למסור את נשמתו לבורא, כשעדים לאירוע טראומטי שבעקבותיו העולם נעלם, כשמתעלפים, ועוד סיטואציות רבות כמלוא הדמיון.

 

איציק קלר, בן 43, עומד לגלות את הדבר הזה, כשהוא מסיים שיחת טלפון מגרושתו. שום דבר מעניין. הכול רגיל. הם דיברו על הילד שלהם שצריך לתאם מתי לקחת אותו. דברים שבשגרה כשאתה אדם גרוש ומשלם דמי מזונות לאשתך לשעבר. לפחות נפרדתם כידידים ולא נגררתם למשפט ארוך ומייגע שסופו פשיטת רגל. זו הייתה ההחלטה החכמה היחידה שעשה כאב.
איציק בוהה בבלגן על שולחנו ומחליט לסדר זאת למחרת.
הוא צועק להתראות לעבר המזכירה המנומנמת שעסקה באותו העת בסקירה מייגעת של מסמך כלשהו שהבוס השני שלה הטיל עליה לעשות. היא מחזירה ב-‘ביי’ חלוש וחוזרת למרוט לעצמה את השערות שעוד נשארו לה.

 

דממת המעלית, מסתבר, היא לא דממה נעימה כשאתה שומע את הכבלים של המעלית עושים את פעולתם. טיק. טיק. טיק. הוא בוהה בעצמו במראה. עדיין שמור היטב הודות למכון הכושר שהוא משלם לה מדי חודש סכום מופקע, אבל בעצם, על מה הוא יבזבז את הכסף מלבד בנו?. לא היו לו התחייבויות. לא הייתה לו חברה כבר שבע שנים. לא היה לו סטוץ. הוא מיעט מאוד לאונן ולא חש שסיפוק מיני חסר לו במיוחד.

 

בשעה זו, רוב המכוניות שחנו בבוקר בחניון נעלמו. כמה מכוניות נותרו בחניון וכך היה לאיציק יותר קל לאתר את המכונית שלו. דממה ירדה על החניון בעת שהוא הביט חסר הבעה באחת המכוניות, זו של הבוס שלו. לרגע השתעשע ברעיון לעשות פנצ’ר לבוס. הוא ירד מהרעיון כמעט מיד מכיוון שהחניון מרושת במצלמות אבטחה והוא ידע זאת. אחר כך הוא נשם את האוויר הקר שחדר פנימה מדלת החניון הפתוחה למחצה. נותר שם שומר אחד שהיה עסוק בלבהות במסך הטלפון הטעון שלו בתוך הבוטקה. שם, לפחות, השומר לא סבל מקור או חום והיה לו כל מה שהיה צריך – מאוורר שבקושי התפקד ומפזר חום שבקושי התפקד. אבל זה הספיק לו.

 

“ערב טוב.” אומר השומר מבלי להרים את עיניו מהמסך. כנראה הוא שוב צופה בפורנו.

“ערב טוב,” משיב איציק, “מה קרה שאתה עוד פה?”

“משמרת כפולה. אני פה עד שמונה.” הייתה התשובה הקצרה והעניינית. איציק החזיר הנהון והייתה ביניהם דממה של הבנה.

 

איציק מהנהן הנהון קצר ואחר כן נוטש את עמיתו לשיחה, אם הייתה כזו, ומוצא את מכוניתו. הוא מוציא את מכוניתו ממקומה, ממתין שהשומר המנומנם ייפרד לרגע ממסך הטלפון שלו, ירים את ידו לכיוון המתג שירים את המחסום של החניון ויאפשר יציאה. איציק ממתין דקה ואז יוצא משם כשהוא משאיר מאחוריו שומר משועמם שמקלל את עצמו על כך שכמעט כולם יצאו ורק הוא עוד נותר שם. לא לזמן רב.

 

איציק נסע במסלול אוטומטי מראש – מהחניון אל הבית. מהבית אל החניון. מדי פעם עשה עצירות בסופרמרקט רנדומלי, לפעמים גם עצר בבית קפה להתאווררות, ולעיתים ביקר את מדאם קלרה, מניח לשרלטנית הזו לחזות את עתידו שתמיד הסתיים במוות טראגי ולא ממומש. היה משהו בחיזוי העתידות הזו שעשה לו טוב – הדממה הזו שהשתררה בחדר בזמן שהיא כביכול “חזתה” את עתידו – אבל תמיד זה נגמר באותו החיזוי – מוות. איציק גיחך לעצמו. כולם מתים בסוף, לא?

 

הוא הגיע הביתה, זרק את המפתחות על שולחן הקפה שהציב ליד דלת הכניסה, הדליק את האור על דירתו העלובה שהריהוט בו היה מינימלי בלבד – ספה מרוטה שהכלבים של השכנים עשו בה שימוש יתר והשאירו בה סימנים; שולחן קפה שבאדיבות ילדי השכנים נראה כמו כתם קפה שלא יורד כי הם לא ממש הקפידו על ניקיון; ולבסוף שדה טלוויזיה קטנה שנראתה כאילו היא הניצולה היחידה בסיפור הזה – עד שמבחינים לעומק בסימני השריטה של החתולה של השכנים. הוא פנה למטבח – הדליק את הקומקום, בדק מה יש במקרר – וגילה מחזה מזעזע. שלושה חתיכות גבינה צהובה התקשו להם על המקרר והפכו לבלתי אכילים בעליל. במחלקת הירקות היה ניכר הריקבון הדוחה של המלפפון והעגבניות ששכח לאכול. הוא הוציא את השקית שבהם הם נחו על משכבם בשלום, והשליך אותם לפח. אחר כך השכיב לישון גם את חתיכות הגבינה הקשה.

לזכותו ייאמר כי היו כמה שורדים מהתזונה הלא קיימת שלו – בקבוק בירה קרה וצוננת, חבילת פסטרמה משובחת, קופסת חומוס, ומשום מה הוא מצא שם מגזין של פלייבוי מוחבא במדף האחורי. הוא גיחך לעצמו. עד כמה שיכור הוא היה כשהוא שם את זה שם?

הוא זרק את מגזין הפלייבוי לפח יחד עם השרידים של הזבל שמצא במקרר. במקפיא הוא מצא חתיכת בשר קפואה שנראתה כאילו התאבדה ונשכחה במקפיא לחודשים רבים. הוא השליך גם אותה. הוא מצא גם קציצות ברוטב של אמו המנוחה ששכבה שם כבר שנתיים. למען השם, אסור לו לשמור דברים במקרר הזה, החליט.

הוא זרק הכול והשאיר רק את קופסת החומוס שנשארה.

הוא הרים את ידו לעבר הנייד שלו שהיה מונחת על האי במטבח, והתקשר לפיצרייה. כן, זיתים. לא, לא רוצה תוספות. כן, קולה. לא, לא רוצה עוד משהו. כמה זה עולה? בסדר. תודה. ניתוק. אנחה עלתה מקולו כשהוא סיים את השיחה. ועכשיו מה?

הוא פתח את בקבוק הבירה הצוננת וגמע ממנה. מנסה לחשוב. החשיבה לא הייתה הצד החזק שלו. הוא צנח לתוך הספה החבוטה, הרגיש בישבנו את סימני שלט הרחוק של הטלוויזיה ששכח שהניח שם בבוקר, הושיט את ידו והוציא אותה, הדליק את הטלוויזיה, והגביר את הווליום על מהדורת חדשות לא מעניינת שבדיוק בישרה על פיגוע כלשהו באיזשהו אזור. לא היה לו יותר מדי אכפת מה היה שם.

 

כעבור שלושים וחמש דקות פחות או יותר, נשמע צלצול הפעמון הנודניק שגברה על הווליום של הטלוויזיה. הוא השתיק את הטלוויזיה כשדני רופ הופיע על המסך, קם ממקומו, חטף את ארנקו בדרך לדלת, ופתח את הדלת.

“אתה איציק קלר?” שאלה השליחה. הוא הבחין בה וקצת נדהם מהשינוי המשעמם של השליח הצעיר והחתיך שחוסך לאופנוע או שטות כזו או אחרת.

“כן, זה אני. זה ארבעים ושלוש כמו שסיכמנו?” שאל ומחטט בארנקו.

“אם אפשר, עוד עשרה שקלים כטיפ בשבילי. אני חוסכת…” חייכה בביישנות השליחה חסרת השם.

“לאופנוע?” הוא נאנח בתוכו.

“לא, ניתוח ברך דחופה.” ענתה והושיטה לעברו את מגש הפיצה החמה ואת בקבוק הקולה.

הוא שילם לה מה שביקשה ונפרד לשלום מעשרה שקלים.

היא עזבה את דירתו והוא סגר את הדלת, פותח את המגש ומגלה בתוכו פיצה עסיסית עם זיתים. ועם פתק.

“תתקשר אליי. מס’ 4245-3435-4345.”

היה לו ברור שמדובר במספר מזויף אבל הוא חייך בכל זאת.

 

***

ביום המחרת, הוא התארגן כרגיל בדירתו הריקה עם הווליום הגבוהה כדי למלא את השקט שהפריע יותר מהכל.

הנייד צלצל והוא ענה לשיחה הצפויה מאחותו. כן, הכול בסדר. לא, אין חדש. לא עשיתי שום דבר. מחר אבוא לבקר את אימא. מה קורה עם דני ובני? אה, הם חוגגים יום הולדת שבוע הבא? בסדר, אקנה מתנה נחמדה. ועוד קצת דא והא ובלה בלה – וסיים את השיחה בדיוק בזמן כדי לצאת מהדירה.

שתי קליעי אקדח עשו את דרכן לעבר חזהו בזמן שהוא לטש פנים ריקות מתוכן לעבר השליחה מאתמול. ואז פלאשבק מהיר אל העבר – הוא הכיר אותה. המספר החוזר במספר המזויף רמזה על דירה מס’ 4 – הדירה שמולה התגורר לפני שלוש שנים. היא הייתה השותפה של החברה שלו – והוא זרק אותה ביום האהבה.

חושך.

דממה.

nirdelanochegmail-com

מלאכים אינם בוכים, הבלוג של: ניר בן סימון

שלום רב. בבלוג הזה יהיו סיפורים קצרים. עליי אני יכול לספר רק דבר אחד - שאני משוגע חרמן בן 34. אה, ואני גיי. תתמודדו עם זה.

סיפורים נוספים של ניר בן סימון

שתפו בפייסבוק
שתפו בטוויטר
שתפו במייל

אהבו אותנו בפייסבוק

הרשמו לקבלת הניוזלטר שלנו

הרשמו לרשימת התפוצה שלנו וקבלו אהבת חינם למייל שלכם

  • שדה זה מיועד למטרות אימות ויש להשאיר אותו ללא שינוי.

מדברים אהבה שוטף

סיפורים חמים

סיפורים מומלצים

ליצירת קשר

ליצירת קשר