“הגשם אשם בהכל”

5a17683b016f5.jpg

“אני מאשימה את הגשם בהכל.” אני מביטה בו ומחייכת לעברו, חיוך ששנינו יודעים שהוא מזויף, בדיוק כמו השמש שיצאה לבקר בין הגשם והקור שמסרב לעזוב, למרות שכבר חודש אפריל.

“את לא יכולה להמשיך ולהאשים את הגשם בהכל.” ערן אומר וקורץ לי.

“ברור שאני יכולה ואני גם מאשימה. עובדה, מאז שהוא הגיע, הכל השתבש לי.” אני כבר לא מחייכת בשלב הזה וזיכרון גבו המתרחק של איתי מבזיק למוחי בתור התחלה. מיד אחריו מופיע לו הזיכרון של התאונה שהגיחה לחיי שבוע אחר כך והותירה אותי במצבי הנוכחי, בבית עם רגל מגובסת. אני מביטה בגבס, שלא הספקתי ליהנות מספיק מצבעו הלבן והבוהק, בגלל התעקשותו של ערן לצייר עליו, בכישרון רב, את הציורים שלו.

“הגשם לא גרם לאיתי לעזוב, זאת היית את ולא הגשם הוא שגרם לתאונה שלך, אלא האופנוען שנכנס בך בדיוק כשיצאת מהרכב שלי… כבר דיברנו על זה!” ערן מתעקש להזכיר לי את השיחה השבועית שאנחנו מנהלים בחודש האחרון.

“אני חולקת על דבריך, כרגיל, אבל אני שותקת, כי אנחנו לא מצליחים למצוא את הדרך להסכים על הנושא הזה” אני רוטנת ומוציאה לעברו לשון ילדותית.

ערן מגלגל אליי אל עיניו ומניע את ראשו מצד לצד, בדיוק כפי שהיתה עושה אמי בכל פעם שהייתי אומרת דבר שטות ליד כל בני המשפחה בעיתוי הכי גרוע בעולם.

אנחנו ממשיכים לצפות בסרט הטלוויזיה, שמזמן איבדתי בו עניין ומבטי נע בין החלון מלא טיפות המים המתחדשות של התקפת הגשם האחרונה לבין המסגרת על המדף ספרים ובה תמונה אחרונה של איתי ושלי מחובקים בחופשה האחרונה שלנו.

אני משתדלת כל כך להחניק את הדמעות שלי, אבל לעזאזל עם הגשם הזה והטיפות שלו. הדמעות שלי מקנאות בטיפות שנופלות באופן חופשי מהשמיים ורוצות להיות חופשיות בדיוק כמותן ולהימרח על חלון נפשי. “לא. מספיק!” אני כועסת עליהן בתוך תוכי ומחזירה בכוח את מבטי לעבר מסך הטלוויזיה. “הגשם אשם בהכל ועכשיו גם בזה,” אני צורחת בתוך ראשי.

“או או” ערן אומר ורק אז אני מבחינה שדמעה אחת סוררת הצליחה לברוח ולהותיר ראיות מרשיעות אודות המחשבה האחרונה שלי.

“אל תתחיל!” אני מנגבת אותה בכעס וממשיכה לשחק את דמות הצופה הנלהבת של הסרט הזה, שאיבד את ריכוזי בערך מהסצנה השניה, בה הדמות הראשית זייפה התעלפות לתוך זרועותיו של החתיך המקומי.

“זהו נמאס לי! קומי, יוצאים” ערן מתרומם מהספה ומושיט לי את הקביים שלי.

“מי יוצא? לאן יוצא?” אני שואלת בפליאה.

“אנחנו, לפאב שלנו, כדי להוכיח לך שהגשם לא כזה נורא כמו שאת אומרת.” הוא דוחף את הקביים ליד שלי ואני רוטנת בעיקר לעצמי, אבל תופסת אותם ומתרוממת בתחילה על הרגל הבריאה ואז נעמדת על שניהם.

עוד שבוע נותר עד להסרת הגבס ולומר שהתרגלתי לנוכחותו בחיי תהיה הפרזה, אבל איכשהו למדתי להסתדר עם היעדרו של דבר אחד שחשבתי שהיה טוב בחיי ועם כניסתו של דבר אחר רע לתוכו.

“את מוכנה?” ערן צועק מעבר לדלת חדר השינה שלי רבע שעה מאוחר יותר ואני מגניבה מבט אחרון לעבר המראה, מביטה בתסכול ברגל החשופה שלי ומנגד ברגל המגובסת עד מעל הברך, שתיהן חשופות מתחת לשמלה שאני לובשת בלית ברירה ורק אלוהים עדי, כמה שאני שונאת שמלות. “הגשם הזה אשם בהכל” אני ממלמלת לעצמי במראה בכעס ומסתובבת לכיוון הדלת.

“אני כאן, אני כאן” אני נדחפת בינו ובין הדלת שפתחתי ועושה את דרכי לכיוון דלת היציאה. אני מעריכה את הכוונה שלו להוציא אותי קצת מהבית ובעיקר מהדיכאון הכפול שלי, אבל הגשם והגבס ביחד זה שילוב קצת בעייתי ואני לא צריכה סיבות נוספות להאשים את הגשם במשהו.

המבטים מלאי הרחמים שאני זוכה להם גם מהלקוחות הקבועים שמחווים לי לרוב עם הראש לשלום וגם של לקוחות ארעיים וחדשים, גורם לי לנוע בעצבנות בכיסאי, אבל הודות לערן אני מצליחה להתעלם מרובם.

“לא ראינו אותך מזמ….מה קרה לך?!” מבטו של אלי, מנהל הפאב נופל על הגבס הלבן והמקושקש שדבוק לי לרגל וידו הימנית תופסת את הלחי התואמת שלו.

 לפי הסדר הכרונולוגי של פעולות שתואם את כולם כתגובה לגבס שלי, מגיע גם כאן המבט המרחם, נענוע הראש והמשפט המנחם ש”זה רק זמני” ו”טוב שזה נגמר ככה ולא גרוע יותר”.

אני מהנהנת בשתיקה להסכמה ומאמנת את שרירי הלחי כדי להרים חיוך מאולץ וקטן לעברו, מקווה שהוא יעבור מהר לנושא אחר או לפחות ישלח אליי מלצרית עם הקוקטייל הקבוע שלי לשולחן.

“הביתה!” אני דופקת עם היד על השולחן אחרי שעתיים, שלושה קוקטיילים ושני גברים שהתעלמו מקיומו של ערן בשולחן והציעו לי לשכב איתם כחלק מפטיש חדש שככל הנראה מסתובב היום בעולם, לשכב עם נכה…מי חשב שקיים דבר כזה?!

“את יודעת, ככל שאני חושב על זה יותר, אולי יש משהו במה שאמרת על כך שזו אשמת הגשם.” אני מפנה את מבטי המופתע לעברו ונותרת עם הפה פעור לכמה שניות נוספות.

“בגלל הגשם הזה גם אני אכלתי אותה חזק” המומה מדבריו, אני רוצה לנער אותו שידבר מהר יותר ויסביר את כוונת דבריו, אבל האלכוהול בדמי מעכב את מחשבתי ואני נותרת עם המבט המופתע, מחכה בסבלנות לדבריו.

“התאהבתי” הוא אומר ואני מנסה להבין במי, מה הבעיה בזה ואיך הגשם אשם. כל כך הרבה שאלות ועדיין אני ממתינה להסבריו המקוטעים, כך שיתחברו למשפטים ברורים ויציבים.

“היית חייבת לזרוק את איתי, ליפול דווקא מהרכב שלי ולגרום לי להיות צמוד אלייך כל החודש האחרון?” הוא אומר ועיניו שתמיד היו מלאות בצחוק, הפכו בן רגע לרציניות כל כך.

בזמן שאני מנסה לעשות חיבור, חיסור, הכפלה, פונקציות ולחפש את הנעלם במשוואה של כל המשפט האחרון שלו, הוא מחבר לי את האחד ועוד אחד ולפני שאני שמה לב פניו מתקרבות לפניי.  הדבר הבא שקורה מצליח להפתיע אותי לא פחות, עם התקרבות שפתיו לשפתיי. בזמן ששנינו נסחפים לנשיקה יסודית, אני תוהה איך קרה שהגבר הזה, חברי הטוב ביותר, זה שתמיד אמר שאינו מעוניין להתאהב או אפילו לבלות עם אשה אחת ליותר מלילה אחד, לפתע מגלה את האור. אור שנראה שמגיע ממני.

“אתה יותר שיכור ממה שחשבתי.” אני פוסקת ומנסה להתרחק ממנו ולא בגלל שהנשיקה הזו לא היתה מושלמת או בגלל שהריח של הבושם שקניתי לו ליום הולדתו לא היה הריח הכי משכר בעולם באותו רגע.

“שתיתי שתי כוסות בירה, אם אני שיכור זה לא מזה” עכשיו תורי לגלגל לעברו עיניים, על השימוש במשפט הכי בנאלי בעולם ואני תוהה אם הוא יותר שיכור או יותר טיפש.

אני מתרוממת בקושי על רגלי הבריאה בעזרת הקביים ואנחנו יוצאים למדרכה כדי לחפש מונית חזרה לביתי, שם נמצא גם רכבו של ערן. טפטופים אחרונים מהגשם שליווה את כניסתנו לפאב מתפזרים על המדרכה כמזכרת.

“המונית תגיע עוד חמש דקות.” ערן מודיע לי כשאני עושה את דרכי לכיוונו. אני מתקדמת לעברו והרצפה החלקה ממים מאיימת להפיל אותי. אני מנסה להתייצב, אבל האלכוהול עושה את שלו ואני מתנדנדת ונוטה ליפול. ברגע האחרון ערן תופס אותי בזרועתיו ומייצב אותי.

אנחנו עומדים אחד מול השניה והמבטים שלנו ננעלים באופן שמזכיר לי את אותה סצנה מזויפת מהסרט הגרוע שצפינו בו מוקדם יותר.  ערן רוכן לעבר שפתיי ומנשק אותי נשיקה עדינה, אומד בעיניו ובשפתיו את ההסכמה שלי לקחת חלק בסצנה הזו יחד איתו.

בזמן שאני מתמסרת לנשיקה שלו, אני מרגישה את החום שעוטף אותי, עד שלרגע אני בטוחה שהשמש מגיחה לביקור במיוחד עבורי.  

אני עוצמת את עיניי וחושבת לעצמי “איזו קלישאה” ואני לגמרי “מאשימה” גם בזה את הגשם.

 

 

 

 

 

 

 

 

hadarcg012-net-il

אין חוקים לאהבה, הבלוג של: הדר גבעתי

כתיבה פרצה אצלי יום אחד כתשוקה והחליטה להישאר בנפשי לעולם.כותבת בלי הפסקה ובעיקר בלילות, בשקט. משתדלת להפתיע, לא מחפשת לרצות את הקוראים עם הברור והמוכר. לשיגעון שלי אין מרפא.

סיפורים נוספים של הדר גבעתי

שתפו בפייסבוק
שתפו בטוויטר
שתפו במייל

אהבו אותנו בפייסבוק

הרשמו לקבלת הניוזלטר שלנו

הרשמו לרשימת התפוצה שלנו וקבלו אהבת חינם למייל שלכם

  • שדה זה מיועד למטרות אימות ויש להשאיר אותו ללא שינוי.

מדברים אהבה שוטף

סיפורים חמים

סיפורים מומלצים

ליצירת קשר

ליצירת קשר