המאכל הלאומי

היום בבוקר תפסתי את הראש ושאלתי את עצמי, מה לעזאזל אבשל לשבת?

אתן מכירות את זה. (יסלחו לי הגברים הפעם).

איך שמגיע סופ”ש אנחנו יושבות ושואלות את עצמנו את אותה שאלה כל פעם מחדש.

כמובן שיש  יוצאות מן הכלל. פרינססות שלא מבשלות וקונות מוכן.

אני לא שוללת את האפשרות אבל…

אין יותר כיף מלעמוד במטבח, ולטרוח לשבת. יהיו עדיי כל הנשים שמגיעות בערב שבת מסומרטטות, עייפות, אך מרוצות כי בישלו מאהבה.

כל אחת תעיד שאין כמו ריחות מתפשטים במטבח. ריח החציל הקלוי על האש, מרק הירקות השופע כל טוב, וריח של חלה מתוקה שתופחת לה בתנור בקצב משלה, ומפיצה ניחוחות בכל המטבח. כשאני מבשלת, אני שמה מוזיקה.  אנריקה איגלאסיאס הכריזמטי והסקסי כמובן. התנועות באות לי מעצמן, ואני מתחילה לזוז כרקדנית אקזוטית  במסיבת הונלולו. כשאני מדמיינת את אנריקו לצידי וסכין בידי. אוי לזה שיפריע לי באמצע ריקוד, כשאני חותכת בצל קצוץ, ממלא פלפלים אדומים בבשר אדום. תענוג.

זה משחרר, זה כיף. ואושר מציף אותי. הבישול  הרבה יותר טעים, כשאני בתוך זה.  תנסו. מה כפת לכן.

בקיצור החלטתי שאני מכינה את המאכל היהודי שמכינים בכל בית לשבת.

יש הקוראים לו טשולנט, או טשולענט, או טשולעעענעט, או סחינה.

צ’ולנט בשבת הוא המאכל שהכי כיף להתענג עליו. הוא המאכל הלאומי שמחמם כל בטן רעבה במיוחד בימי החורף הקרים. יש ויעידו שאי אפשר בלעדיו.  מה גם הוא חוסך לנו הרבה עבודה במטבח.

במקום לעמוד שעות, ולבשל לזניה, פשטידת ברוקולי, בורקס, ושאר מטעמים, אני פשוט לוקחת סיר גדול וזורקת כל הבא ליד. בצל קצוץ, תפו”א, חומוס, גריסים,בשר משובח, מים וכו’. ומתבלנת בתבלינים האהובים עלי. מכסה עם מגבת גדולה ועוטפת בחום. בשבת בבוקר, כשמגיעה השעה, לפני הקידוש, אני מניחה את שתי ידיי על המגבת החמה,  עוצמת את עיניי. ורק אז מרימה את המכסה. ממש כמו תפילה.

אדים חמים יוצאים מהתבשיל שישב לו שעות על הפלטה. אני עומדת ומסניפה את הריח ישר לאפי. כי מי שלא מריח מפסיד.

אני מניחה את הסיר הגדול והכבד באמצע השולחן כמו היה זה קורבן למשפחה רעבה. ובגאווה אני מוזגת לצלחות של  המשפחה שרק מחכים לטרוף. אני מתמוגגת מאושר כשאני רואה את התאווה בעיניים שלהם. מלקקים את האצבעות בהנאה,  ולוקחים סיבוב שני עד ש..

הם פותחים את החגורה, נשענים לאחור ואומרים, “יו שבעתי” ומרגישים איך היציקה מתיישבת בבטן, והעיניים נעצמות וכל המשפחה רוצה רק לישון.  עוד שניה מתעלפים. חיוך של מי שכבשה את הר האוורסט מתפשט על פניי, כי הסיר נשאר ריק.

ולא איכפת לי שלא ירימו מהשולחן ויפנו, וילכו ישר למיטות. כי הצ’ולנט נגמר. עשיתי זאת!! 

לא פלא שהיהודים אוהבים צ’ולנט.

מה שמדהים הוא שהתערובת הסמיכה הזאת, עושה נפלאות. במיוחד בימים גשומים וסוערים, אפילו כרמל לא הייתה מתנגדת לאיזה צ’ולנט. העיקר שיזכירו את שמה.

ואז מגיע השנ”צ ואני מתלבטת אם לישון עם הבעל או בחדר אחר, כי לא ממש בא לי להריח ריחות של ..

נו אתם יודעים. אבל אז אני נזכרת בפיונה ושרק, בביצה ומחייכת ואומרת לעצמי,” אלוהים יעזור” ולוקחת איתי את מבשם הבגדים, ולפני שאני מריחה מה קורה מתחת לשמיכה, עיניי נעצמות ואני ישנה שינה עמוקה.

וכשאני מתעוררת כמו היפייפיה הנרדמת, אחרי שינה טובה ועמוקה, אני מנשקת כל אחד ואחת מבני המשפחה, ואומרת, שבוע טוב, שבוע טוב.

והנה נגמר לו עוד שבוע טעים וחורפי, ולא התאמצתי כלל. והריח של הצ’ולנט נעלם. עד שבוע הבא.

או עד שתגיע סופה חדשה בשם קצת יותר נועז סילביה?? שתשגע מדינה שלמה ותשאיר אותנו בבתים, וכל מה שיהיה לנו לעשות זה לאכול צ’ולנט, ולפתוח את החגורות.

חורף נעים וטעים

 

 

 

 

 

סומק ארגמן

חברה ללילה, הבלוג של: סומק ארגמן

אישה ילדה פראית בנשמה. חולמת על שמיים חיה את האדמה. מנתבת את הדרך בין סופות וסערות. נותנת למילים להפליג בדמיון.

סיפורים נוספים של סומק ארגמן

שיתוף ב facebook
שתפו בפייסבוק
שיתוף ב twitter
שתפו בטוויטר
שיתוף ב email
שתפו במייל

תוייג בתור:

אהבו אותנו בפייסבוק

הרשמו לקבלת הניוזלטר שלנו

הרשמו לרשימת התפוצה שלנו וקבלו אהבת חינם למייל שלכם

  • שדה זה מיועד למטרות אימות ויש להשאיר אותו ללא שינוי.

מדברים אהבה שוטף

סיפורים חמים

סיפורים מומלצים

ליצירת קשר

ליצירת קשר