המוות תמיד מנצח

5c1d4d557091c.jpg

יש משפחות שפשוט לא נועדו לשרוד לאורך זמן. היקום זימן להם מבחני פתע באמצע כל הטוב שלהם והם לא עמדו בהם או שמראש נועדו להיכשל. איכשהו  קיימת התחושה שזה תמיד קורה למשפחות הכי טובות.

אני תוהה אם היקום, אלוהים או הישות שיושבת שם בדירקטוריון שמקבל את ההחלטות האלה מודע למה שהוא עושה לכל האחרים שצופים מן הצד? אם המוות לא פוסח על טובי בניו של העולם, מה יאמרו אזובי הקיר?

הנה קמה לה משפחה לתפארת מדינת ישראל ורוב חלקי העולם והמביטים מבחוץ, נחשפו שוב ושוב למשפחה מרהיבה שאהבנו לאהוב מההתחלה ועד הסוף שטרם נגמר.

ראינו שם גאווה, חריצות, מקצועיות, תשוקה, התמדה, השגיות והמון ישראליות במיטבה, אבל האם היינו רואים זאת לולא מותו של אילן? המוות הטראגי הראשון במשפחה? וללא פועלה ללא לאות של רונה אשתו, ששמה לה למטרה ומפעל חיים להנציח את זכרו של אהובה בכל דרך אפשרית שתתאים לדעתה לכבד את זכרו?

אם אילן רמון היה חוזר מהחלל כגיבור שהשתתף במסע מיוחד, אבל היה חוזר ממנו בחיים עם חיוכו הכובש, האם היינו זוכים להכיר את המשפחה המופלאה הזו ואת הכוחות המיוחדים שהיא נדרשה לעמוד בהם אסון אחרי אסון?

סביר להניח שלא. סביר להניח שלא היו קמים בתי ספר על שמו, חדרי מיון או קרנות שינציחו את תרומתו בארץ ובעולם וימשיכו את מורשתו החינוכית.

כל זה מוביל למחשבה נוספת, למה זה רק לאחר שאדם מת שכולם מהללים אותו? האם אדם בחייו לא ראוי וזכאי לראות את מהלליו ואת השפעתו ולהתגאות בה אחרי שנים של השקעה מצדו ומצד כשרונו?

הצצנו דרך חלון התקשורת על חייה של משפחה מוכת גורל שנותר ממנה מעט, אבל בעצם כל כך הרבה ודווקא בגלל האסונות והמוות שאפפו אותה.

אין מה לעשות, המוות תמיד מנצח בפרסום חייו ופועלו של אדם. כך גם נכון כבר אלפי שנים לגבי צייר, חוקר או סופר שזכה לפרסום ולהערכה בעיקר לאחר לכתו.

אפילו אני הבנתי את זה וביססתי על זה סיפור עלילתי שכתבתי ופרסמתי תחת הכותרת “למות למען רב מכר”, שם סופרת מוכרת שירדה מגדולתה מוכנה להקריב את “חייה” כדי לזכות בתהילת עולם על ספריה.

בחזרה לחלון שכנראה נמשיך להציץ לתוכו והפעם יותר מתוך דאגה… מה נאחל לשרידי משפחת רמון?

נאחל להם שיחזקו אחד את השני ויתחזקו מאהבת העולם את אבלם ואת פועלם של הוריהם המנוחים שיזכו אמן למנוחת עולמים.

נאחל להם שיהיה זה האסון האחרון שיפקוד את חייהם, שימשיכו למנף את ההצלחות של בני משפחתם שעזבו בטרם עת וינסו לחיות חיים מלאים ומאושרים למרות צל האבל שהטיל את מרותו על חייהם עד כה.

 

תודה לשלהבת בראון על השימוש בצילום היפה שהעבירה לי לשימוש.

hadarcg012-net-il

אין חוקים לאהבה, הבלוג של: הדר גבעתי

כתיבה פרצה אצלי יום אחד כתשוקה והחליטה להישאר בנפשי לעולם.כותבת בלי הפסקה ובעיקר בלילות, בשקט. משתדלת להפתיע, לא מחפשת לרצות את הקוראים עם הברור והמוכר. לשיגעון שלי אין מרפא.

סיפורים נוספים של הדר גבעתי

שתפו בפייסבוק
שתפו בטוויטר
שתפו במייל

תוייג בתור:

אהבו אותנו בפייסבוק

הרשמו לקבלת הניוזלטר שלנו

הרשמו לרשימת התפוצה שלנו וקבלו אהבת חינם למייל שלכם

  • שדה זה מיועד למטרות אימות ויש להשאיר אותו ללא שינוי.

מדברים אהבה שוטף

סיפורים חמים

סיפורים מומלצים

ליצירת קשר

ליצירת קשר