המכתב שלא נשלח

5a229e261c57b.jpg

19.9.12 נכתב לאורך השנים עד היום

לילדיו

היי! כן זו אני! האישה ההיא…  בת זוגו… בעצם אם מסתכלים על כך חוקית, אני אפילו נחשבת אשתו בעיניי הרשויות, אבל מה זה משנה? נכון שהוא לא ביקש את רשותכם, נכון שאני אולי לא כוס התה או הקפה לטעמכם, וכנראה גם לא לרוחכם. מה לעשות יקרים? אמנם זה לא נעים אבל בי הוא בחר להיות יחד איתו ואני בחרתי בו.

במהלך השנים הרבות שאנחנו יחד, אני יודעת עליכם המון. לא בגלל רכילות חלילה, אלא ממקום אמיתי ומתעניין כי האיש שאתם קוראים לו אבא, הוא אב וסב גאה. מתנפח כמו טווס בכל פעם שמספר עליכם ועל הצלחותיכם, מוכן להוריד את הירח עבורכם. אני יודעת עוד הרבה יותר מהמקום המתבונן שלי בהתנהלותכם ושותקת. איני מוכנה להכאיב לאיש שאיתי או לקלקל את הקשר שבמאמצים רבים הצליח לבנות אתכם.
נכון, איני באמת יודעת מה עבר בינו ובינכם בצעירותכם אבל כמה נפלא לראות את האושר בפניו בכל פעם שהוא נפגש או מצליח לשוחח בנעימות אתכם. כמה כיף לראות אותו זורח מאושר על כל טלפון שלכם ועל כל מחווה קטנה מצידכם.

לא פעם ראיתי את הכאב, את חריקת השיניים, את העצב על העלבונות שהטחתם בפניו. לא אחת ולא שתיים ולהעריץ את הנחישות וההתמדה שלו לבנות עם ילדיו הבוגרים קשרים אוהבים ומכבדים. יכולתי להסתפק בזה בידיעה שהוא מאושר. אבל גם לו וגם לי היה חשוב שתכירו גם אותי. תכירו אותי לפחות כמו שמכירים אותו ילדיי. תכירו מתוך כוונה לכבד, מתוך הכרה שטוב לנו, מתוך הערכה לאיש שהוליד אתכם באהבה ולא מפסיק מאז. ובעיקר, מתוך קבלה שהסדר של החיים כפי שהכרתם, לא יכול היה להימשך כמו פעם עם האמא שלכם. זה היה לפני הרבה שנים. כבר אז הייתם אנשים בוגרים. גם היא המשיכה בחייה הלאה וכך גם אביכם. שניהם אוהבים ודואגים לכם ואני ממש לא על תקן תחליף. איני האמא שלכם ולא הסבתא של ילדיכם. כבודה של אמכם בהחלט שמור גם אצלי.

אם אגיד לכם שאינכם מכירים אותי, בטח תזדעקו מיד. ברור שמכירים! הריי ראינו אותך כמה פעמים. אפילו אבא, בפעמים שהוא מגיע לבקר לבד, סיפר עליך קצת.

אז מה בעצם אתם יודעים עלי? או מה על ילדיי ונכדיי, מה הן דעותיי ומחשבותיי? מה שנאותיי ואהבותיי? מה מרגש אותי ומה משמח? אומר בכנות שאתם יודעים עליי כמעט כלום! האם אתם יודעים כמה אני מעודדת את הקשר בינכם לאבא? האם אתם מודעים שעד שהגעתי לחיי אביכם (ומה לעשות בעקיפין גם לחייכם), לא הייתה בינכם הקירבה שישנה כיום?
במשך שנים, לא חשבתם לבקר אותו בביתו, מאז שנפרד מאמכם וזה עוד לפני שפגשתי בו. תהיתי איך ייתכן שילדים לא מבקרים את אביהם, לא מתעניינים בשלומו, גם אם נפרדו דרכי ההורים. ומה אתם קשורים לזה בכלל? הריי מלכתחילה ילדים לא אמורים “לתפוש צד”.

במקום להמשיך ולתהות, פתחתי את ליבי ואת ביתי על מנת לאפשר מפגשים נינוחים בינכם. יזמתי חגיגות ימי הולדת שלו כסיבה למסיבה רק על מנת שנהיה כולנו יחד. קיוויתי, בכל ליבי, שאם יהיה לנו זמן ביחד, תלמדו להכיר גם אותי. האמת? התאמצתי ואפילו יצאתי מגדרי לא מעט. להכין סביבה נעימה ונינוחה עם אוכל שאתם אוהבים, עם שקט והכלה, עם ארועים מעניינם, כך שתהיה קבלה של כל מה שאתם מביאים אתכם בעיקר את המטענים הרגשיים.

האמת? הרגשתי בכך כל הזמן למרות הנסיונות שלכם להסוות, רציתי מאד להאמין שבתחושות הבטן שלי חל קלקול. אבל לאחרונה זה נעשה כל כך בוטה, שאיני יכולה להמשיך ולהגיד לעצמי שזה רק גשם שיורד ולא יריקות בפרצוף. עתה זה ברור כשמש שאינכם מוכנים להכיר אותי. לא שזה ברור לי לגמרי למה. נכון שכאנשים בוגרים אינכם חייבים לי דבר, רק לאביכם, למרות שזה יכול להפתיע אפילו אתכם ואולי להיות מסקרן, מעניין או נעים. הנה מידע שאינכם מכירים, אני בנויה אחרת. אותי באופן אישי מעניינים אנשים ולא משנה מה ואם ישנו קשר אלי. וכאן, למרות התנגדותכם, יש קשר שאתם מנסים להתעלם ממנו או לבטל.

כבר מספר שנים שאני מנסה “להתחבב” עליכם אבל בשנה האחרונה פשוט הפסקתי. לא נראה לי נכון יותר לנסות להתקרב לאנשים שאין להם שום עניין בי. וממרומי גילי, אין לי יותר חשק להיות בקרבת בני אדם שאינם נעימים עבורי. התהייה היחידה שעולה לפעמים היא “למה”? “מה בדיוק עשיתי או לא עשיתי?” שמגיע לי יחס כזה של נספח נסבל אצלכם?

פרק ב’ אצל הורים מביא איתו הרבה קשיים בין בני הזוג גם בלי “העזרה” והקושי שאתם מוסיפים. כולכם אנשים בוגרים וכולכם מאד נבונים, משכילים וחכמים ולכן כל כך קשה לי לקלוט מהיכן נובעת הסלידה וחוסר ההתעניינות המינימלית הזו. מעולם לא שאלתם לשלומי, אף פעם אינכם תוהים מדוע לא הגעתי, לפעמים, במסווה של “אנחנו רוצים שיהיה לנכדים זמן איכות איתו”, אתם מעבירים את המסר. כאילו שנוכחותי יכולה בכלל לפגוע בזמן האיכות שלהם או בקשר.

מה דעתכם? אולי זה יכול להיות ההיפך? יש לי ילדים ונכדים אהובים משלי, כך שאין כל חשש שאנכס לעצמי את ילדיכם. מקסימום הם “יחשפו” לעוד אדם שלא רוצה ברעתם, לא מעיר, לא מעביר שום ביקורת רק מביא איתו חיוך ואהבה לילדים ולבני אדם. שלא לדבר ש”זמן האיכות” הזה שלהם מסתכם בכמה מילים שילדיכם מואילים להגיד או לספר לו ואז נעלמים בנבכי המחשב הסמארטפון או הספר, או קצת משחקים בגינה הציבורית. גם על כך הוא אינו מתלונן ושמח על כל הזדמנות, אפילו קצרה, לחזות בפניהם.

כשאני מתרצה ומגיעה עם אביכם, כי אני אוהבת אותו וזה חשוב לו ביותר, אתם מתנהגים כמי שכפאו שד. מאד מנומסים אלי כמו לאדם זר. אפשר להרגיש את המתח באויר. בלי טיפת נינוחות, בלי שיחות אנושיות קטנות, בלי שום אינטימיות שיש בין אנשים שמכירים שנים. תמיד נותנים את התחושה שמקבלים אותי מחוסר ברירה רק כי אני בת הזוג של אביכם אבל לא כאדם. מה לעשות שאני אדם עם קצות עצבים חשופים ומרגישה את הוויברציות הללו?

כמתבוננת מהצד אני יכולה להעריץ את היכולות השכליות, את ההצלחות המקצועיות והאינטלקואליות שלכם אבל אין בי טיפת הבנה לחוסר האינטליגנציה הרגשית שאתם מפגינים. מוזר איך במאה ה-21, אנשים בוגרים, הורים בעצמם לצאצאים, לא מסוגלים לקבל גירושים של הורים מבוגרים, לא מתאימים את עצמם למה שנעשה סביבם ונוהגים כמו ילדים קטנים ומפונקים עם תרוצים לא הגיוניים. ואולי יש בכם איזה פחד עלום ולא מוסבר ממני. לכם הפתרונים. מוזר עוד יותר איך שלושה אנשים בוגרים מתאמים בינהם את התחושות ואת ההתנהגויות שלהם כלפיי אותו אדם כאילו שוכפלו פעם אחר פעם.

מעולם לא הייתה לי אשליה שנהפוך כולנו למשפחה אחת גדולה ומאושרת, למרות שזה יכול היה להיות נחמד. אני מכבדת את גילכם ואת הצורך שלכם לבחור לכם את האנשים שאיתם אתם מתחברים אך בין זה לבין התנהגות בוטה והתעלמות, יש ים של נימוסים שאין לכם.

ילדים יקרים לא שלי. החלטתי להשאר עם סימני השאלה שלי. אני יותר מבטוחה שזו לא אני שאשמה בחוסר הרצון או היכולת שלכם לצאת מהקליפה. שמונה שנים הן זמן מספיק בהחלט לנסות להסתגל. אני מפסיקה!  כי בגילי המופלג כבר לא חייבים להתחתן עם הילדים.

batyash60gmail-com

מסעות ומשאות של הלב, הבלוג של: בתיה שפי

אז מי אני? אני - אני! ככה פשוט! ואני גם אלף אני בבת אחת. הרופאים לא מצאו פיצול אישיות אז בגיל 66 זה עדיין בבדיקה והתוצאות עדיין חלקיות. גם אמא לשלושה, גם סבתה לשמונה (היד או מה שזה עוד נטויה..) גם בת זוג לאיש מיוחד, גם בת להורים שיהיו לי רק בריאים. מטיילת בעולם המון חודשים בשנה ושמחה להעביר את החוויות שלי הלאה.ממרומי גילי, יש לי הרבה "לשעברים" ומעט מהם אנשים לשמחתי. לשעבר מורה למלאכה ואומנות, לשעבר קניינית בכירה של רשתות שיווק, עיריית רעננה וערוץ הקניות. לשעבר מרפאה סינית המון שנים ואת זה עוד בכלל לא ניתן להפסיק. עוד המון המון דברים ששמחה שחוויתי. בקיצור אתם תקראו ותחליטו לעצמכם בכל פעם איזו ממני אתם מעדיפים.

סיפורים נוספים של בתיה שפי

שתפו בפייסבוק
שתפו בטוויטר
שתפו במייל

אהבו אותנו בפייסבוק

הרשמו לקבלת הניוזלטר שלנו

הרשמו לרשימת התפוצה שלנו וקבלו אהבת חינם למייל שלכם

  • שדה זה מיועד למטרות אימות ויש להשאיר אותו ללא שינוי.

מדברים אהבה שוטף

סיפורים חמים

סיפורים מומלצים

ליצירת קשר

ליצירת קשר