המסע לפולין

572a37cd4173c.jpg

מאז מסעי לפולין, כמה שנים טובות אחורה, יום השואה קיבל אצלי תפנית משמעותית. לראות, לחוות ולנסות לחוש את מה שהיה שם, חזק הרבה יותר כשאתה נמצא פיזית במקומות ההם. נושם ומריח אותם ומנסה לפענח מה ואיך ועוד שאלות שכנראה לעולם יוותרו ללא מענה. אבל לפחות יש לך התחלה של מושג.

שואה. האם באמת נוכל להבין אי פעם את גודל הזוועה?

הסיור במחנות ההשמדה, היערות, המלתחות ועוד, הטמיעו את הדברים וחיזקו את המודעות. הם גרמו ללב להתרסק, לגוף לרעוד ולדמעות לזלוג.

אם לומר את האמת- רוב הזמן הייתי בהלם. בכיתי רק פעמיים בתוך מסע של שבוע ימים, ואני ידועה בתור אחת שהדמעות באות לה בקלות. אולי איפה שהוא תת המודע ניסה להגן עלי מפני העובדה שבמקומות בהם דרכתי היה טבח בקנה מידה בלתי נתפס.

בסך הכל הייתי צעירונת בכיתה י“א, נסעתי עם המשלחת של השכבה. היה לנו איש עדות מיוחד במינו ומדריך משכמו ומעלה. התיכון בו למדתי היה דתי ואפוף ערכים וחיבור לשורשים, דבר שמאוד התבטא במסע. הטקסים, התפילות, האווירה בשבת. כשנוסעים למקום כזה כל חיבור כלשהו אל השכינה חשוב. זה אחד הדברים שמחזיקים אותך, בנוסף לתמיכה מהחברים.

אז מה גרם לי להתפרק?

המלתחות במיידנק- אפילו בעת כתיבת שורות אלו אני נעטפת צמרמורת כשאני נזכרת בעומדי שם. מעלי ברזים כמו במקלחון שבביתי. הקירות סביב מיושנים ומלאי כתמים. בשלב כלשהו הרגשתי חנק. ממש נאבקתי לנשום. ואז לקחתי אוויר וכל הבכי התפרץ. חברתי חיבקה אותי ובכינו יחד, על כל האנשים שהיו שם ובאמת לא היה להם אוויר. לתומם הם חשבו שהם נכנסים להתקלח, אך את מקומם של המים החליף גז קטלני שחיסל את מקומם בעולם הזה והעתיק את נשמותיהם לעולם שכולו טוב. חלקם אולי אף קיוו להגיע לשם, כי פה הם ראו רק חושך.

יום לפי סיום המסע, הדלקנו נרות נשמה לזכרם של הקורבנות. בנינו הר של נרות שבער אל האוויר כמו שהזיכרון בוער ולעד יבער בנו ובדורות הבאים. הקראנו שמות של קרובי משפחה שנספו בשואה, כאלו שיכולנו להכירם לו היו בחיים. עם יד רועדת הקראתי את שמו של אחיו של סבתי (שתיבדל לחיים ארוכים), וניסיתי לדמיין כיצד הוא היה נראה. פתאום גל של בכי שטף אותי, הנר כמעט נפל מהיד והלב הכה בבית החזה. פתאום זה הכה בי בעוצמה. כל כך הרבה נרות המסמלים נשמות שיכלו להיות, להתקיים, להקים משפחות. כל כך הרבה אנשים עם חלומות ושאיפות ותכניות… וכל אלו נמוגו ולא היו בכמה שנות מלחמה עקובה מדם.

שישה מיליון. גם במסע התקשיתי להבין את משמעות המספר. לתרגם אותו לאנשים חיים ונושמים וחולמים זה פשוט בלתי אפשרי.

אז מה כן אפשרי ומה לקחתי מהמסע הזה?

לזכור. להנחיל את הזיכרון לדורות הבאים. לתת להם לקרוא ספרים, לראות תכניות או קטעי עדות בנושא. לעודד (את מי שמסוגל) לנסוע עם משלחות לפולין. ולכאוב ביום הזה. כי הכאב יגרום לכך שלעולם לא נשכח.

מחר בשעה עשר בבוקר תישמע צפירה. נעמוד שתי דקות דומיה לזכרם של נרצחי השואה, וגם לכבד את אלו שעדיין בחיים אך עברו את הזוועות ונושאים עמם עד היום צלקות. וגם אם נטבע בים של עבודה וניירת שלא נגמרת, יהיו לנו לפחות שתי הדקות האלו להתנתק. להתחבר. להיזכר. ויהיה לנו את היום בערב. ויהיה את מחר אחרי העבודה. מתי שרק נוכל, נחיה את היום הזה, ולו רק לרגע. יש כאלו שחווים אותו כל החיים.

עם שלא מחובר לשורשיו, לאן יפנה וכיצד יהיו ימיו?

diklonet19gmail-com

הבלוג של: דיקלה פרלמוטר

כותבת מתוך הנשמה על החיים, אהבה, ומה שביניהם.מאמינה כי השמיים הם הגבול, וכדי להגיע אליו יש לפרוש כנפיים- ולעוף.לקריאת הסיפור "טיסה בכיוון אחד" הקליקו כאן: פרולוג לקריאת הסיפור "והיית לי בית" הקליקו כאן: פרולוג 

סיפורים נוספים של דיקלה פרלמוטר

שתפו בפייסבוק
שתפו בטוויטר
שתפו במייל

תוייג בתור:

אהבו אותנו בפייסבוק

הרשמו לקבלת הניוזלטר שלנו

הרשמו לרשימת התפוצה שלנו וקבלו אהבת חינם למייל שלכם

  • שדה זה מיועד למטרות אימות ויש להשאיר אותו ללא שינוי.

מדברים אהבה שוטף

סיפורים חמים

סיפורים מומלצים

ליצירת קשר

ליצירת קשר