הס!

5e99f2a2f22b3.jpg

מכירים את זה שנורא בא לכם להגיד כמה מילים על סיטואציה ואתם מנהלים ויכוח של שניות בינכם לבין עצמכם האם להוציא את המחשבה החוצה, בין אם זה בעל פה או בכתב?

ככה חייתי ארבעים שנים בערך, מינוס פלוס גילאים שנה עד שש, אז הושתקתי על ידי הורים דעתנים שניסו לחנך את יצור הפרא הזה שנקרא אני.

מסביבי חלפו חברים וקרובים אליי לאורך השנים שהמשיכו לומר את על אשר ליבם ללא חשש ואילו אני נתקעתי בהדממה כוחנית כילדה, נערה וזה איכשהו המשיך הישר לתוך נישואיי.

אני לא אוהבת להאשים אחרים בהחלטות והתנהגות שלי, אבל היו שם כמה אשמים פזורים לאורך ההיסטוריה שלי שתרמו רבות לשימור המצב הזה.

אז עוד נעתי בין קנאה לתיעוב אנשים שאמרו את כל מה שחשבו ולא לקחו בחשבון את ההשלכות של דבריהם ובלי טיפת התחשבות ברגשות של אחרים.

ואז הגיע האירוע ההוא ששיחרר במוחי כמה ברגים מחשבתיים בעיקר וכתוצאה ממנו אני היום גם קצת יותר לבד מבעבר, מה שמתגלה כמשהו לא כזה נורא ואף כייפי ברוב הזמן.

אלא שהדבר שהכי שמתי לב אליו בשלוש השנים האחרונות ובולט בעיקר לכל מי שהכיר אותי לפני האירוע המכונן ההוא, היא העובדה שלא רק שהפסקתי לעצור את עצמי מלומר את מה שיש לי לומר, אלא נראה שגם בלעתי מגאפון וכעת אני צועקת את זה כל כך חזק שיש כאלה בסביבתי שממש חשים צורך להחזיק אטמי אוזניים בכל מגע איתי.

המעניין הוא שלא מספיק שאני נותנת דרור למילותיי, אני עושה זאת לעיתים קרובות בבוטות שמתאימה יותר לאדם בעל טיקים, לסוציופתים או לכל הפחות לילדה בת שלוש שטרם השתילו לה פילטרים בפה.

כל חשש מלפגוע במישהו, “לרדת” עליו (ואז מנסה לערבב הומור כדי להמתיק את הגלולה לעיתים) או להיתפס כמרדנית/ שובבה/חצופה/גסת רוח, התפזר מענני מחשבותיי.

אז תקנאו בי או תתעבו אותי, אני לא שמה ז… על זה.

Take me as me or leave me – היא המנטרה שמובילה את חיי בשנים האחרונות ואני לא רק גאה בכך, אלא מנסה לדרדר אחרים ללכת בעקבותיי.

החיים קצרים ובגילי אף מתקצרים מהר יותר ואני רוצה לראות היום את האדם שישתיק אותי או את מחשבותיי. אני קנאית לכל מילה שלי, אני מכבדת את מי שצריך ושומרת על שפה נאותה ליד ילדיי ותלמידיי ומחנכת אותם להיות ממושמעים וטובים אחד לשני, אבל בעיקר מלמדת אותם – לא לשתוק.

אם לדבר זו זכות, לקחתי אותה והפכתי אותה לחובה.

hadarcg012-net-il

אין חוקים לאהבה, הבלוג של: הדר גבעתי

כתיבה פרצה אצלי יום אחד כתשוקה והחליטה להישאר בנפשי לעולם.כותבת בלי הפסקה ובעיקר בלילות, בשקט. משתדלת להפתיע, לא מחפשת לרצות את הקוראים עם הברור והמוכר. לשיגעון שלי אין מרפא.

סיפורים נוספים של הדר גבעתי

שתפו בפייסבוק
שתפו בטוויטר
שתפו במייל

תוייג בתור:

אהבו אותנו בפייסבוק

הרשמו לקבלת הניוזלטר שלנו

הרשמו לרשימת התפוצה שלנו וקבלו אהבת חינם למייל שלכם

  • שדה זה מיועד למטרות אימות ויש להשאיר אותו ללא שינוי.

מדברים אהבה שוטף

סיפורים חמים

סיפורים מומלצים

ליצירת קשר

ליצירת קשר