העיקר הבריאות

583dcb82e8148.jpg
כשליוויתי את אבא שלי לניתוחון במחלקת אישפוז היום בבית חולים העמק בעפולה, הפליג דמיוני אל שלוש הנשים שישבו מסביבי…נתתי להן שמות, הכנסתי בפיהן מילים וניהלתי בראשי את השיח הסתמי שלהן. אולי אם הייתי נשארת יותר זמן, הייתי יכולה להמשיך ולפתח את סיפור חייהן שהתגלגל בדמיוני, אבל אתם יודעים איך זה, הזמן רץ, המשימות רבות והדמויות הללו נשכחו ממני…אז הנה השיח שלהן כפי שחשבתי שיכול היה להיות.
סוליקה, ולנטינה וייטאיש, יושבות יחד על הכסאות האפורים במרתף של מחלקת אישפוז היום בבית החולים. מנורות הניאון המפיצות אור לבן, חיוור והמזגן, הפועל במלא עוצמתו, מפיקים משלושתן עיטושים גנובים. הן מסתכלות בחשדנות מהוססת, אחת על השנייה ולפתע מתחילות לצחוק צחוק משחרר…
“אני ולנטינה”, פונה האחת לשתיים האחרות, “אני ייטאיש נעים מאוד”… וסוליקה, המבוגרת משתיהן משתהה מעט ואז אומרת “אני סוליקה וממש קר כאן”.
הן מהנהנות בהסכמה. במסדרון הצר עוברת אישה זקנה עם פיג’מת בית חולים תכלכלה, הנשים מסתכלות עליה בחמלה מהולה בפחד קל ממה שצפוי גם להן.
מרחוק נשמע קול חריקת גלגלים המתקרב אליהן, עובדת ניקיון עם עגלת כביסה מתגלגלת לכיוונן, “מזמן לא שימנו את הגלגלים של העגלה הזאת” אומרת ייטאיש, ולנטינה מסננת בשקט קללה קטנה .
“על מה אתן כאן?” סוליקה שואלת בקול רם, “אני למשל, סתם, סתם מתעקש הבן שלי, שאני אוריד את הכתם הזה מהפנים, מאז שאני קטנה יש לי אותו. הוא חלק מהפנים שלי, רק שעכשיו הוא גדל ומפריע לי לראות..אבל אני כל כך רגילה לראות ככה וגם בלעדיו אני כבר לא ממש רואה…”.
“חרשו”, נאנחת ולנטינה, “אני כאן כי איך להגיד, כי אני כבר זקנה…” סוליקה מזדקפת כמו חושבת לעצמה, היא זקנה, מה אני צריכה להגיד?…
ייטאיש מסתכלת על נקודה בלתי נראית על הקיר, היא חושבת על חמשת ילדיה הקטנים שיחכו לה כשתחזור מבית החולים, היא לא תוכל לנוח אפילו לרגע, הם יחכו לארוחת הצהרים שלהם, לתשומת הלב שלה. היא עוצמת את העיניים ונחה . הרמקול מעיר אותה מהנמנום, קוראים לה לניתוח, היא נפרדת מסוליקה וולנטינה ונבלעת מאחורי הפרגודים, אחריה נבלעת שם גם סוליקה ואחרונה ולנטינה שבסיועה של האחות המתרגמת, נבלעת גם היא אל מאחורי הפרגודים.
 
nuriyot013net-net

מכאן ומשם, ובעיקר מהלב, הבלוג של: נורית בורגר ינאי

אישה, אמא, מכאן ומשם ומכל מקום מטיילת בדימיון, משוטטת בדרכי הנפש שלי, נושמת את האוויר שלנו וחולמת על צלילות הרים במקום אחר. כותבת למגירה ובעיקר במחשבה.

סיפורים נוספים של נורית בורגר ינאי

שתפו בפייסבוק
שתפו בטוויטר
שתפו במייל

תוייג בתור:

אהבו אותנו בפייסבוק

הרשמו לקבלת הניוזלטר שלנו

הרשמו לרשימת התפוצה שלנו וקבלו אהבת חינם למייל שלכם

  • שדה זה מיועד למטרות אימות ויש להשאיר אותו ללא שינוי.

מדברים אהבה שוטף

סיפורים חמים

סיפורים מומלצים

ליצירת קשר

ליצירת קשר