הפסקת קפה

592c0c2684c90.jpg

אני נכנסת לבית הקפה המוכר, שעת ערב מוקדמת. אני בדרך מפה לשם. רואה אותו יושב ממש מול הדלת. שחום, נינוח, זחוח. שותה משהו קר, יושב ברישול על הכסא. מולו עוד מישהו. מדברים בקול רם. חולפת לידו, שובל הבושם שלי ניתז עליו, מרגישה את עיניו ננעצות בי, לא מביטה בו, ראש מורם והחלטי היישר להזמין לי קפה הפוך, חלש על סויה בבקשה…

מתיישבת בשולחן מעט מאחוריהם ועדיין בזווית עיניהם. החבר מתרומם, לוחץ לו את היד עוד בדיחה ועוד סיפור והוא נשאר לבד. מעיין במכשיר הטלפון שלו. אני מבחינה בכסא שלידו בקסדת אופנוע. “אופנוען” אני חושבת בליבי, “דוקא מתאים לי”…

הקפה שלי מגיע, נשענת לאחור בכסא שלי, מתנדנדת איתו מצד, לצד…מצד, לצד. עוצמת את העיניים, חושבת מה יקרה אם יגש אלי עכשיו ורק יבקש את מספר הטלפון שלי. מה אגיד? איך אגיב? אני מחייכת לעצמי מרגישה שהוא מסתכל עליי מהצד.

הטלפון שלי מזמזם, אני מתעוררת משרעפיי, חבר יקר מן הצד השני, משתף ומספר ואני מנחמת, מעט צוחקת, מעט רצינית. מביטה בו ככה מבלי שירגיש. החבר בטלפון מדבר ואני מחכה שהבחור בשולחן יסתובב אלי. זה לא קורה. מסיימת לשתות את הקפה, צריכה להמשיך לדרכי. אורזת לאט, לאט את חפציי, אולי הוא בכל זאת ייקח יוזמה. מכניסה לתיק באיטיות ואז אני מבחינה בטבעת נישואין על אצבעו. מכניסה במהירות את שאר הדברים לתיק, מדליקה את הוויז, היא מודיעה לי ש”הכל מוכן לנסיעה”. לשנייה אחת הוא מסובב את ראשו ומבטינו מצטלבים. 

אני הולכת לכיוון היציאה, אוספת שאת שובל הבושם שלי היישר אל המכונית שמחכה לי בחוץ. משאירה אותו שם עם כל הפנטזיות שלי.

________________________________________________________________________________________________________________

אני יושב בבית הקפה המוכר עם חבר, בדרך משם לכאן. הנסיעה על האופנוע הרגה לי את הגב, צונח על הכיסא המסתובב מצד,לצד כדי לשחרר את הגב מעט. אנחנו בעניין משהו קר, היום לא בא לי קפה. מספרים סיפורים, צוחקים מבדיחות לא מצחיקות ואז היא נכנסת.

דקת גיזרה, נאה משהו, קשה להגדיר את גילה. על פניה מן חצי חיוך כזה, ומבטה נחוש אל הקפה. היא חולפת על פניי לא זורקת אפילו חצי מבט, ריח תפוחים משכר מציץ את נחיריי.

היא מתיישבת בשולחן מאחוריי ואני יכול לחוש את מבטה בגב שלי. מסובב את הכסא לזווית כזו בה אוכל לראות אותה מבלי להראות מתעניין. החבר שלי הולך. אני צריך להמשיך בנסיעה הארוכה שלי. לא רוצה לקום, משתהה עם הטלפון, ומביט בה מן הצד. היא מזמינה הפוך על סויה, הצלחתי לשמוע. “בטח טבעונית” אני חושב לעצמי…היא מוציאה את כל תכולת התיק שלה אל השולחן, עושה סדר בדברים. הקפה שלה מגיע, אני רואה אותה שותה אותו ועוצמת עיניים. מראה מקסים. כמה נינוחות, כמה רוגע. אני צריך כזה בחיים שלי.

פתאום היא עונה לטלפון, נראית משוחררת וטבעית, ובעיקר נראית שמחה אל המתקשר…אני שותה עוד קצת מהמיץ שלי ובזווית העין קולט שהיא אורזת את חפציה לאט, לאט. מכניסה אותם לתיק הגדול שלה (למה אישה צריכה כל כך הרבה דברים בתיק…) פתאום היא ממש דוחפת הכל לתיק, מניחה אותו על כתפה, מתעסקת עם הטלפון שלה, הוויז אומר לה ש “הכל מוכן לנסיעה” לשנייה מבטה מצטלב במבטי, היא קמה עוברת ליד השולחן שלי, שובל ריחה מציף את נחיריי, היא יוצאת למכוניתה ומשאירה אותי כאן לבד, להצטער שלא קמתי אליה.

 

בשיר : “היא אוהבת” של איפה הילד 

 

nuriyot013net-net

מכאן ומשם, ובעיקר מהלב, הבלוג של: נורית בורגר ינאי

אישה, אמא, מכאן ומשם ומכל מקום מטיילת בדימיון, משוטטת בדרכי הנפש שלי, נושמת את האוויר שלנו וחולמת על צלילות הרים במקום אחר. כותבת למגירה ובעיקר במחשבה.

סיפורים נוספים של נורית בורגר ינאי

שתפו בפייסבוק
שתפו בטוויטר
שתפו במייל

תוייג בתור:

אהבו אותנו בפייסבוק

הרשמו לקבלת הניוזלטר שלנו

הרשמו לרשימת התפוצה שלנו וקבלו אהבת חינם למייל שלכם

  • שדה זה מיועד למטרות אימות ויש להשאיר אותו ללא שינוי.

מדברים אהבה שוטף

סיפורים חמים

סיפורים מומלצים

ליצירת קשר

ליצירת קשר