הקליפה במעבורת

שיתוף ב facebook
שתפו בפייסבוק
שיתוף ב twitter
שתפו בטוויטר
שיתוף ב email
שתפו במייל
59776d4766e05.jpg

הם ישבו בזווית העין שלי. לא ניתן היה לראות את גופם שהוסתר מאחורי המושב. רק הראשים בצבצו להם נטולי גוף וצוואר. לא הבחנתי בהם בתחילה ולא הייתי מודעת לקיומם כשמצאתי לי מקום בבטן המעבורת הקטנה. הבטן הייתה מורכבת מתאי מושב סהרונים, חצאי עגולים כבדים וקבועים כשבמרכז כל תא מועגל שכזה שולחן מסומרר לרצפה. גבות הספסלים המעוגלים, מרופדים בעור קשיח מבפנים בעוד שמבחוץ מחפה אותם עץ ממורט למשעי ומצופה בלכה מבריקה. מתכנני המושבים הללו, חשבו כנראה ליצור מחיצות כלשהן על מנת לתת תחושה של אינטימיות לרגע למפליגים בימים. מושבים רחבים מאד, מהוהים מרוב שימוש, מרופדים בעור צבוע באדום שידע ימים טובים. כשאין נוסעים רבים, ניתן במעט דוחק, אפילו לשכב עליהם ולהרדם לטילטולי הגלים.

הם ישבו להם האחד מול השניה, במרחק הכי גדול שניתן בין שתי קצות הסהר המרופד, כאילו מנסים לשמור את כל התא הזה לעצמם. היו שם בבטן המעבורת עוד רבים שבחרו להצטופף למטה בתאי הישיבה הספורים בגלל מזג האוויר, אבל משהו בתא הפתוח הזה גרם להם להרתע ולא להכנס אליו. אנשים התיישבו צפופים בתאים האחרים, גררו כסאות מהירכתיים והמעבורת הקטנה הפליגה עם בטן מלאה ועמוסה לעייפה.

כנראה שהיו חילופי דברים בינהם שאיש מלבדם לא שמע. לפתע האיש נעמד במלוא קומתו המרשימה. גבר נאה בגיל העמידה, בנוי לתלפיות. שערו המלא ארוך קמעה משוך לאחור ומאפיר. חולצת הפולו הלבנה לגופו הדגישה את הטורסו המצודד שהיה לו ואת צבע השיזוף הנפלא. איש שקט עם עיניים תמהות, שפתיים בשרניות מעט ומשורבבות. ועדיין לא ראיתי אותה.

המעט שנתגלה היה חסר יופי או חן. מטפחת צבעונית קטנטנה שימשה לה מעין קשת חסרת טעם מעל שיערה המדובלל האסוף ברישול. משולש המטפחת הזעיר כיסה כל שיערה שהייתה לה מהמצח והפדחת והאף הנשרי מעט היה האיבר היחיד שבלט. ניסיתי לדמיין את שאר מראיה. שמנה או רזה? גבוהה או נמוכה? כנראה די גוצה אם איני רואה שום פלג מגופה מבצבץ פרט לראשה אבל לא הצלחתי.

מענין מהיכן הם, תהיתי כשהאיש הלך לדלפק המכירה. מאחורי שמעתי את הכלכל מפרט באזניו בלקוניות אוטומטית: “מקיאטו-אספרסו-נסקפה”. “מ ק י א ט ו, א ס פ ר ס ו, נ ס ק פ ה” הוא שינן לעצמו לאט בשקט וחזר אחריו בקול רם לעברה. היא הסבה פניה אליו, הרימה סנטרה, עיוותה את פניה המרירות וענתה בכעס חסר סבלנות במילרע “פיקולו!”. עכשיו כבר ברור היה שהם תיירים איטלקים, אבל מה לזו ולאיטלקיות שאני מכירה? רחוקה מכל מה שמדיף ניחוח שיקי. רחוקה מהניגון המתפנק שמתלווה לשפה היפה הזו בעיניי. הוא סבב לסיים את קניית הקפה שבחר עבורה והיא עיוותה את פרצופה עוד יותר ומלמלה לעצמה משהו מתחת לשפם.

קנה לעצמו חולצה שחורה למזכרת מאיש הצוות. הוא ניגש להראות לה את המציאה ואולץ להתפשט מחולצתו ולמדוד אותה, לפני כולם, כשהגברת ממש כעוסה מנפנפת זרועותיה בתנועות לא ברורות אך מביעות את מורת רוחה מכל העולם ואשתו. שוב פשט את החולצה, חזר לישנה והלך להביא לגברת את הפיקולו שלה. כמובן שברגע שהסב את גבו אליה, שוב החלה לעוות את פניה על ה”ילד” שלא קיפל כהלכה את החולצה.

הפעם הגיע כבר עם שתי כוסות קפה בידיו. הושיט לה בעדינות את שלה והניח את שלו על השולחן לפני שהתיישב. שוב חילופי מילים במהירות האור שיצאו מפיה ולא הצלחתי להבין משהו מהן, אבל את הטון הכועס והמתרעם לא ניתן היה לפספס גם מרחוק. הקפה, כצפוי לא היה לטעמה של הקליפה. ולא היה מה שרצתה. שוב ניגש להזמין משהו אחר עבורה, ושוב מבטנו, שלה ושלי, הצטלבו לרגע. משום מה חשבה שאני איזו בת ברית סמויה שותפתה לגורל האומלל שהפגיש אותה עם הגבר הנורא הזה. הפנים המכורכמים שלה כיערו את מעט הנשיות שהייתה בה. הבוז והזלזול של אשה שאינה מסוגלת להעריך את הטוב שנפל בחלקה.

גם הקפה השני לא השביע את טעמה של הקליפה. שריר לא זע בפניו של האיש. מילה מצידו לא נאמרה. התיישב באדישות ושתה את הכוסות השתיים. ואני נזכרתי בשיר שלמדתי בשעורי הצרפתית.

אשה איטלקיה, מי יידע חייך? ומי בכלל ירצה?

batyash60gmail-com

מסעות ומשאות של הלב, הבלוג של: בתיה שפי

אז מי אני? אני - אני! ככה פשוט! ואני גם אלף אני בבת אחת. הרופאים לא מצאו פיצול אישיות אז בגיל 66 זה עדיין בבדיקה והתוצאות עדיין חלקיות. גם אמא לשלושה, גם סבתה לשמונה (היד או מה שזה עוד נטויה..) גם בת זוג לאיש מיוחד, גם בת להורים שיהיו לי רק בריאים. מטיילת בעולם המון חודשים בשנה ושמחה להעביר את החוויות שלי הלאה.ממרומי גילי, יש לי הרבה "לשעברים" ומעט מהם אנשים לשמחתי. לשעבר מורה למלאכה ואומנות, לשעבר קניינית בכירה של רשתות שיווק, עיריית רעננה וערוץ הקניות. לשעבר מרפאה סינית המון שנים ואת זה עוד בכלל לא ניתן להפסיק. עוד המון המון דברים ששמחה שחוויתי. בקיצור אתם תקראו ותחליטו לעצמכם בכל פעם איזו ממני אתם מעדיפים.

סיפורים נוספים של בתיה שפי

שיתוף ב facebook
שתפו בפייסבוק
שיתוף ב twitter
שתפו בטוויטר
שיתוף ב email
שתפו במייל

אהבו אותנו בפייסבוק

הרשם/י לקבלת הניוזלטר שלנו

הרשמו לרשימת התפוצה שלנו וקבלו אהבת חינם למייל שלכם

  • שדה זה מיועד למטרות אימות ויש להשאיר אותו ללא שינוי.

מדברים אהבה שוטף

סיפורים חמים

סיפורים מומלצים

ליצירת קשר

ליצירת קשר