יחסים

השלווה שלאחר הסערות

שיתוף ב facebook
שתפו בפייסבוק
שיתוף ב twitter
שתפו בטוויטר
שיתוף ב email
שתפו במייל
גרטה גארבו

בגיל מסוים את מתעייפת מדרמות ולא רוצה לשמוע יותר על ריגושים מיותרים. יש כזה דבר והוא מובן רק למי שחיה חיים סוערים, יחסית לאחרות. אני עייפה, אני אומרת לעצמי בתקופת בין המצרים הפרטית שלי שבין יום ההולדת הקיצי שלי לבין חגי תשרי האהובים עליי כל כך. הרבה מאוד החלטות לקבל, לגבש, לנסח ולהתרגל אליהן, בעיקר לתובנות שזהו, העולם הסוער של נעוריי וצעירותי מאחוריי והגיע הזמן לוותר עליו למעני, למען בריאות גופי ונפשי, למען שלוות הרוח.

הגיע זמנו של השקט ואני מתקשה למצוא אותו עדיין.

היום אני בהחלט מבינה מהי שלוות רוח כזאת ולמה היא חשובה ואיך בגיל מסוים היא הופכת למשאת נפש שלא מתפשרים עליה עוד. אני מוכנה להיחשף לסערות נפש רק כשאני כותבת דמויות אבל לא בחיי שלי, לא בחיי האנשים שאני אוהבת. 

אני מודעת היטב לעובדה שאחרי גיל מסוים נשים משנות את המסלול שלהן הודות לתובנות ולניסיון חיים.

אני יכולה להבין נשים שמגיעות לגיל מסוים, משתחררות מקיבעונות שונים ומכבלים של מוסכמות חברתיות, מנישואים לא טובים או מציפיות לא ריאליות שהן זונחות, והן פורשות כנפיים ומרשות לעצמן לחוות חיים מרגשים יותר מאלה שהן חיו עד עתה. 

אני באמת מבינה אותן. אני פשוט לא שם כבר כמה שנים. אני מבינה כבר זמן רב שכל זה מאחוריי כי אני בוחרת לעשות את הדרך ההפוכה כדי למצוא לעצמי שלווה, כדי למצוא רוגע ופינה שקטה שבה אוכל להיות גרטה גארבו או בריז’יט בארדו מבלי לעבור את כל הסקנדלים, ולנוח עם או בלי בעלי חיים לטפל בהם. פשוט להיות שם בשקט ולעשות את שלי.

אין בי קנאה אפילו בנשים רזות ממני אבל יש בי קנאה עזה בנשים שהצליחו להתנתק באמת מכל זה ולמצוא את הפינה שלהן מבלי לרצות לצאת משם בחזרה לכאן, לבלגאן הגדול שנקרא המציאות כפי שאנחנו מכירים אותה.

זה לא סוד שאני כבר מותשת מהתמודדות איתה.

עכשיו זה גם לא סוד שאני רוצה להיות גרטה גארבו ובריזי’ט בארדו, אבל לא בשנות הזוהר שלהן אלא רגע אחר כך, כשנעלמו אל מאחורי הקלעים, מחו את האיפור, רעננו את עור הפנים, הרכיבו משקפי שמש וחזרו הביתה מבלי לצאת משם עוד.

רגע אחד הן היו נערצות, כל אחת בגלל כישרונה ויופייה, ורגע שני הן הלכו ודחקו את עצמן בכוונה מפרסום. ככה פתאום, התמסרו לשקט ולשלווה שהפינה הנידחת שלהן מספקת להן ואני מייחלת לעצמי אחת כזאת, רגועה ויציבה.

זה לא נכפה עליהן בגלל חוסר עניין, זה בטוח. הן בחרו בזה בכוונה וגם אמרו זאת במפורש וזה די מפתיע אותי, למען האמת, שהעיתונות שיתפה אתן פעולה. או שהן פשוט הבהירו בלשון שאינה משתמעת לשתי פנים שהן לא מחפשות פפראצי כמו כל גיבורי התרבות העלובים שלנו היום שמתפרנסים בעיקר מכך. 

אני מקנאת בהן, ביכולת שלהן לחיות בשקט בבידוד מרצון ובך שהיה להן איפה.

אני מחפשת לעצמי עדיין את החווה הפרטית שלי או הדירה החבויה בגורד שחקים בעיר הגדולה שבהן לא ימצאו אותי דרמות כלשהן וסערות נפש, ואוכל לשבת לכתוב, ללמוד, לחשוב, לשתוק לעצמי ולהבין שאפשר גם מבלי לחיות בעין הסערה. אני בהחלט יכולה לראות את עצמי שם. אני רוצה להיות שם. אני מכוונת לשם בכל מאודי לאט ויום אחד עוד אגיע לשלווה, עוד תראו.

שיתוף ב facebook
שתפו בפייסבוק
שיתוף ב twitter
שתפו בטוויטר
שיתוף ב email
שתפו במייל

תוייג בתור:

אהבו אותנו בפייסבוק

הרשם/י לקבלת הניוזלטר שלנו

הרשמו לרשימת התפוצה שלנו וקבלו אהבת חינם למייל שלכם

  • שדה זה מיועד למטרות אימות ויש להשאיר אותו ללא שינוי.

מדברים אהבה שוטף

סיפורים חמים

סיפורים מומלצים

ליצירת קשר

ליצירת קשר