חשופה

59157a2846441.jpg

“אני לא מאמינה שאני מסכימה לזה”, אני אומרת לניבה ומביטה לצדדים כדי לוודא שאף אחד לא מסתכל לכיווני ותופס אותי באחד מהרגעים המביכים בחיי.

“די רוית, אין כאן אף אחד שאנחנו מכירות או משהו כזה. באנו לכאן לארבעה ימים מושלמים. כל הנשים עושות את זה כאן וממה שאני רואה את עדיין היחידה עם.” ניבה מתריסה לעברי בזמן שאני תוהה איך זה שיש לה השפעה כזו עליי, כך שבכל פעם מחדש היא מצליחה לשכנע אותי לעשות דברים מטורפים ובניגוד גמור לאופי ולכל טיפת הגיון שעוד נותרה בי.

אני שולחת את זרועותיי לאחור לעבר גבי ועוצמת את עיניי לקראת הפעולה שאני עומדת לעשות, כאילו שכך זה ימנע מעשרות האנשים בסביבתי לראות בעוד חמש שניות את נכסיי הנאים.

ברגע שאני משחררת את הקשר ומסירה ממני את טיפת הכבוד האחרונה שנותרה בי, הדופק שלי מתחיל להאיץ ולבטח ינצח במרוץ את הדופק של כל מי שנמצא על החוף הזה.

רוח נעימה מלטפת את החזה שלי ועד כמה שההרגשה משוחררת ונעימה אני יודעת שאאלץ תיכף לפקוח את עיניי ולהישיר מבט אל המציאות הזו, שבה הפכתי להיות עוד אחת מעשרות הנשים על החוף המשתזפות ללא חלק עליון. להן זה כבר מנהג טבעי לחלוטין, אבל לישראלית וילדה טובה כמוני זה מנוגד לחינוך ולסביבה בה גדלתי.

מסביבי המבטא הצרפתי, המתנגן כמוסיקה לאוזניי נישא ברוח ומזכיר לי שאני רחוקה מהבית וכך בטוחה מפני הבושה של מישהו שמכיר אותי ויראה אותי ברגע הזה.

“רוית, את מוכנה לפתוח עיניים בבקשה!” ניבה אומרת בחוסר סבלנות לנוכח הסירוב העיקש שלי להכיר במציאות שהסכמתי לקחת בה חלק.

“אני רואה אותן עצומות למרות משקפי השמש את יודעת, נו תפתחי ותיהני מהחוף המהמם הזה של ניס” היא אומרת בטון המפתה הזה שהכניס אותי מראש לתסבוכת הזו.

“3, 2, 1” אני סופרת לאחור בלחש ואז משלימה את תהליך הסרת החזייה שלי ומניחה אותה לצידי על תיק הקש ומיד פוקחת את עיניי ל..כלום.

העולם כמנהגו נוהג וכל הדרמה הגדולה שהתחוללה בעיקר במוחי, נעלמת מעיניים צרפתיות ולא סקרניות. משהו מתחיל להשתחרר בי ואיתו הנשימה שהחזקתי עמוק בבטני.

אני נשכבת לאחור ומנסה להירגע ולהעניק לשמש את ההזדמנות לפנק בפעם הראשונה בחיי אזור בגופי שטרם הכיר את מגעה.

משתדלת לא להביט על חלקו העליון של גופי החשוף כעת לכל עובר ושב על החוף המהמם הזה, אני נושאת תפילה שהשעתיים הקרובות יעברו ללא צונאמי או פיגוע המוני באזור שיגרום לי לרוץ ככה לכל עבר. המחשבות על תמונותיי בעיתונות העולמית, רצה בצרחות בחזה חשוף, יטרידו אותי ואת הוריי ויגרמו לכולנו הפרעת דחק פוסט טראומטית גדולה יותר מהאירוע הדרמתי או הטראגי שיגרמו לי לרוץ כך בצרחות מלכתחילה.

“נו, זה לא כזה נורא נכון?!” ניבה מספיקה להגיד לי לפני שאני מהנהנת בחוסר בטחון ומחליטה להרגיע את אחרון עצביי, על ידי הכנסת האוזניות לאוזניי כדי להירגע לצלילי שירים שלא נושאים שום אופי צרפתי או ישראלי ומנתקים אותי מהמקום, מהזמן ובעיקר מהמעשה שלי. לרגע אני חושבת על המשפט של ניבה ומקווה שהיא לא פתחה פה לשטן הצרפתי כשאמרה שזה לא כזה נורא, כי כמעט בוודאות שמשהו נורא חייב לקרות אחרי משפט כזה. הרי לא ייתכן שחוק מרפי מתעלל בי רק על אדמת הקודש.

הדקות עוברות ואט אט אני שוקעת לצלילים, לריח הים וגם לזה של המאפים הצרפתים מהמאפייה הקרובה שמעוררת את תאבוני ומזכירה לי שאני צמה כבר שלושה שבועות רק כדי להגיע עם בטן שטוחה לריביירה הצרפתית. כל המטרה של הנסיעה הזו נולדה בראשה של ניבה עם תקווה קטנה לחזרתי הביתה עם חוויות מלילות מלאים בתשוקה עם המקומיים. חוויות שיצליחו לרגע להשכיח ממני את הסיבה לנסיעה.

הריח הבא שחודר לאפי מגיע קרוב, מוכר ופחות מדי צרפתי לטעמי. ההכרה נופלת במוחי שהריח מוכר מכיוון שהוא מלווה אותי בכל יום בתחנת האוטובוס שלי ברחוב הרצל – פלאפל.

מי לכל הרוחות והשדים אוכל על החוף הזה פלאפל מבלי שנהיה בישראל ?!

מסרבת לפקוח עיניים למציאות שממנה חששתי לא פחות מזו של פיגוע המוני, אני מחלישה את עוצמת הקול כדי לנסות להתמודד עם כל מציאות שתגיע. אני יודעת שברגע שאשמע את הצלילים הנכונים אדע לאמוד את הנזק.

עם המזל שיש לי בשנה האחרונה מאז שגיא ברח לו עם המתמחה במשרדו, הדירה שלי שנשרפה בגלל הסיגריה של השכנה הזקנה ששכחה לכבות ופוצי החתולה שלי שנדרסה על ידי אופניים חשמליות, אני כבר מוכנה לצונאמי הזה שיבוא וייקח אותי איתו למקום טוב יותר.

“הנה הגענו לזאת עם בגד הים הצהוב? איזו חתיכה בחרת לך, והחברה שלידה לגמרי בשבילי. מעניין אם הצרפתיות האלה יותר זורמות מהישראליות בפתח תקווה?” הבחור אומר בעברית “צחה” ואני עוצמת את עיניי, מאגרפת את ידיי ומהדקת את הלסת שלי כדי לא להתחיל לבכות, לצרוח או פשוט לרוץ בריצת אמוק לים ולהטביע את עצמי. למה לחכות לצונאמי?! אני כבר אשחה אליו ואחפש אותו.

אני מרגישה את ידה של ניבה עליי ואני יודעת שהיא רואה את המתח בגופי עם ההבנה שיש לידנו גברים ישראלים והם לחלוטין מדברים עלינו.

ניבה שולפת את האוזנייה מאוזן ימין ולוחשת לתוכה “אל תגידי מילה ואם צריך אדבר אליהם עם מעט הצרפתית שלמדתי בתיכון ואבריח אותם, אל תדאגי”.

היא מחזירה לי את האוזנייה למקום ואני לא מגיבה כבר בשלב הזה לשום מילה או מחווה מצידה ורק מדמיינת איך אני גוררת אותה יחד איתי לים ומטביעה אותה יחד עם הבושה שלי.

“נו לך תנסה לדבר איתה” אומר אחד הבחורים שטרם ראיתי את פניהם.

אני מקווה בלבי שיכולת הברחת הגברים של ניבה תחזיק מול גברים ישראלים בצרפת קצת יותר טוב מאשר על אדמת ישראל. בארץ זה עובד לה קצת פחות טוב ולכן היא מחליפה אותם באותו קצב שדגי הגופי שלי מתים באקווריום שגיא קנה לי ליום הולדתי האחרונה. טרם הבנתי אם הם מתים בגלל עודף במזון בימים שאני זוכרת להאכיל אותם או בגלל המחסור שלו בין הימים שאני זוכרת.

“טוב נו, אבל אנסה באנגלית כי אני לא ממש זוכר כלום מהצרפתית שלי בחטיבה” הראשון אומר לשני.

“איך תזכור אם החלטת להפוך את שיעורי צרפתית לשיעורי נשיקות צרפתיות עם הבנות בשכבה?!” השני אומר וצוחק ואני מגלגלת את עיניי אפילו שהן עצומות עדיין.

“טוב די, תן לי לנסות נראה מה ייצא מזה, אולי הן יאהבו את הלוק הישראלי הכובש שלי” הוא אומר ואני מרגישה שהוא בונה את הביטחון שלו יותר מאשר הוא  מלא בביטחון שהוא מנסה לשדר. משהו שאני מכירה היטב מעצמי.

“בהצלחה גבר, סומך עליך. אל תאכזב” חברו אומר לו ואני מרגישה עד אליי את המתח שמצטבר אצלו רק מהמילים האלו וכמעט מרחמת עליו כמו שאני מרחמת על עצמי ברגעים דומים ובסוף משתפנת.

בחול אי אפשר לשמוע צעדים מתקרבים, אך האדמה לידי מרגישה בתזוזה של רגליים כבדות שעושות את דרכן אלינו.

צל גוף חוסם את השמש והחוש הטבעי שלי רוצה לצעוק לו שיזוז ויפסיק להסתיר לי את השמש הנעימה, אבל אני נזכרת בהוראה של ניבה לשתוק ולא לחשוף אותנו עד שיעזבו אותנו ויעברו לצרפתיות אחרות ואמיתיות בחוף.

הוא מתכופף לעבר פניי ונמצא קרוב מדי לטעמי לאזור החשוף של גופי בשביל גבר זר. אני פוקחת את עיניי והן פוגשות זוג עיניים ירוקות מהפנטות וזוג גומות בקצה חיוך רחב על פנים של בחור צעיר ומתוק כבן גילי.

 אני מניחה שגם הם הגיעו לכאן מאותן סיבות שלנו, לנקות את הראש, לחוות את צרפת על כל קסמיה של הניחוחות, הרומנטיקה והקרואסונים שעד כה הסכמתי לאכול רק חצי כדי להמשיך להיכנס בקלות לכל מכנסי הג’ינס הצמודים שלי.

“אקסיוז מואה” הוא מנסה בצרפתית מזעזעת ואני מחזיקה חזק את הלסת שלי כדי לא לפרוץ בצחוק מהנסיון העלוב שלו לגשת אליי.

“פר טו דה סוויט” ניבה צועקת לו עם מבטא הכי חזק בצרפתית ששמעתי ואני בטוחה שאפילו הצרפתים מסביבנו לא קנו את זה. אני מנסה לזכור את המילים שפעם למדתי בעל פה למבחנים בשפה היפה הזו וקולטת שהיא כרגע גירשה אותו כמו כלב משוטט.

“אינגליש?” הוא מנסה בשיטה אחרת ואני מקווה שניבה לא תיגרר כך לשיחה שמיד יזהו בה את האנגלית הישראלית שלה. לעומתה אני דוברת אנגלית שוטפת משנים של שליחות בחוץ לארץ בתור ילדה.

אני עונה לו באנגלית רהוטה ובמבטא מושלם “אנחנו עסוקות כאן ואתה ממש מפריע, נשמח אם תעזוב אותנו עכשיו”.

אני רואה את ההלם בפניו ואת הדחייה הקשה בעיניו מהמשפט שהטחתי כרגע. לרגע אני כמעט ומרחמת עליו ומבינה שיצאתי קצת יותר כלבה ממה שהתכוונתי , שכן בסך הכל הבחור ניסה ליצור שיחה עם בחורה שמצאה חן בעיניו.

“אוקיי אוקיי, דונט בי איי ביטש” הוא מחזיר לי בדיוק את מה שחשתי ואני מתאמצת לא לזרוק לו סליחה קטנה בעברית. אני יודעת בדיוק כיצד מרגישה דחייה ואני יודעת שהגשתי לו כרגע מנה קרה וכואבת של אחד החששות הכי גדולים של גברים ונשים בכל גיל.

הוא מתרומם ממקומו ומתיישר ואני תוהה מה הוא יגיד לחברו כעת כשיחזור מובס מהקרב.

“נו גיא, איך הלך? סידרת לנו בחורות להיום בערב למסיבה?” חברו זורק לעברו ואני ממתינה בקוצר רוח לתשובתו.  לפתע אני קולטת לאחר השהייה של כמה שניות שלבחור שרכן לעברי קוראים גם גיא ואני מבינה שהצונאמי הגיע אליי בלי ששמתי לב.

דמעות הזולגות מעיניי בהפתעה מזכירות לי למה ברחתי מישראל ומכל הצרות שלי ובעיקר מבהירות לי שהצרות שלי הן לא כאלה שניתן באמת לברוח מהן. הן עוקבות אחריי גם לריביירה הצרפתית ולא נותנות לי מנוח.

“מה אמרת לה שהיא בוכה שם?” אני שומעת את הבחור אומר לגיא שגבו עדיין אליי ולכן הוא לא רואה את מה שחברו רואה.

ניבה מסובבת לעברי את ראשה ברגע שהיא שומעת את דבריו וכעת גם היא רואה את מה שגם גיא שהסתובב לעברי רואה.

אני מרגישה לפתע חשופה ואין לכך שום קשר לחלק העליון של גופי הערום.

“רוית, מה קרה?!” ניבה אומרת בקול מודאג בעברית ומיד מרימה את ידה לפיה עם ההבנה שכרגע חשפה את עובדת היותנו ישראליות. שתינו מסרבות להביט לכיוון הגברים עם חשיפת השקר שלנו. אנחנו מביטות אחת בשניה ואני רק מנידה בראשי לצדדים ומנסה להדחיק חזרה את דמעות הזכרון הצורב של מעשיו של גיא שלי מישראל שללא טיפת כבוד חילל את המיטה שלנו. המיטה שהיתה אמורה לשרת אותנו בעוד לילות רבים בשנים הבאות וכבר לא תעשה זאת ולא רק בגלל השריפה של הדירה שלנו, אלא בגלל האפר שנותר כעת מלבי.

“אתן ישראליות!” חברו של גיא צועק לעברנו ולעומתו גיא שקט ונטוע במקומו. אני מרגישה במבטו לעברי קודח חורים קטנים בחלקי גופי השונים.

אני מתיישבת ומחזירה את החזייה שלי באיטיות כך שתסתיר שוב את שדיי שזכו לשיזוף קל בלבד בזמן הקצר שלהם חשופים. שמלת החוף שלי מורמת מעל ראשי ומכסה כעת את שאר חלקי גופי החשוף עד ברכיי. אני לא מסוגלת לדבר וגם לא מעוניינת. אני רואה את ניבה מלמעלה, כעת שהתרוממתי, מארגנת את חפציה ואוספת את נעליה בידה כדי להצטרף אליי.

אני מתחילה לצעוד לכיוון הטיילת וצועדת בצעדים כבדים וכמעט כושלים. יד חזקה וגברית אוחזת במרפקי מאחור ועוצרת את המשך התקדמותי.

“אני מקווה שזה לא בגללי” קולו של גיא נישא מאחורי גבי ואני מרגישה את גופו קרוב אליי. גופי צורב מחום גופו, יותר מחומה של השמש שניסתה לעשות בדיוק את זה בשעה האחרונה.

הדמעות שלי כבר נעצרו כעת, אך קולי עדיין רועד ואני משתדלת לא לחשוף בפני הגבר הזר הזה את כל החלקים השבורים בי. אני מנידה בראשי כדי שיבין שהוא אינו קשור ישירות לכאבי ולדמעותיי.

הוא עוקף את גופי ומסיר את ידו ממרפקי וכעת הוא עומד קרוב ומולי. הוא מסיר את משקפי השמש שלי ומרים אותן מעל ראשי. אני מאפשרת לו לעשות בי כרצונו כרגע. אני חלשה מדי כדי להתנגד. הוא עושה אותו דבר עם משקפיו וכעת אנו עומדים פנים מול פנים, זוג עיניים חומות ולחות מול זוג עיניים ירוקות ומודאגות.

“אני מצטער על הדרך שבה התחלתי איתך, אבל משהו בך משך אותי אלייך מהשניה הראשונה שראיתי אותך בחוף. לרגע לא ראיתי אף אחת אחרת חוץ ממך ולכן התקרבנו אליכן וניגשתי אלייך” הוא אמר ובפנים קול קטן דרש ממני להעריך את האומץ שלו והכנות המלאה של דבריו.

“אני לא יודע למה בכית וזה עניין שלך, אלא אם תרצי לבכות על כתפי. ידידות שלי אומרות עליי שגם הכתף שלי מספיק גדולה בשביל להכיל אותן” הוא אומר עם חצי חיוך ולא נעלם ממני גם ברגע זה ההומור שלו.

“למה מה עוד?” אני מחזירה לו לאחר כמה שניות עם ההומור שלי שכבר הודחק מזמן.

“עוד מה?” הוא משחק איתי כעת, אני מרגישה בזה. אני מבינה שכל המשחק הזה נועד כדי להצחיק ולהרגיע אותי ואני מעריכה את זה מבלי לומר לו על כך מילה עדיין.

“אמרת שגם הכתף שלך גדולה, אז מה עוד גדול אצלך?!” אני מפילה את עצמי היישר למקום שהוא קיווה ואני תוהה אם כרגע עברתי מבחן כלשהו באבחנה של דקויות ותשומת לב, מזכירה לי את אחד ממבחני פילת למיניהם.

הוא צוחק ואני כבר לא מצליחה להחזיק פנים רציניות לנוכח הגומות שלו שהעמיקו כעת עוד יותר בפניו.

“את זה תוכלי לבחון רק אם תפסיקי לבכות ותתחילי יותר לצחוק מהבדיחות שלי ובעיקר עם תסכימי להתלוות אלינו למסיבה של חברים היום בערב” הוא אומר ומניח את ידו על הלחי שלי ומלטף את מעט הרטיבות שנותרה עליה וטרם התייבשה מהשמש.

“אני גיא, אגב” הוא אומר עם חיוך.

“היי גיא, אני רוית” אני אומרת ומנסה לומר את שמו עם קצת פחות כאב הפעם.

לפתע אני נזכרת בניבה ומסתובב לאחור רק כדי לגלות את חברו הנאה שמפלרטט איתה בעקשנות ואני כבר מבינה שיהיה שימוש היום בערב לחזיות ותחתונים התואמות מתחרה שקנינו אתמול לקראת לילה של תשוקה על אדמת צרפת, גם אם לא תהיה הפעם עם צרפתים אמיתיים.

 

 

 

 

 

hadarcg012-net-il

אין חוקים לאהבה, הבלוג של: הדר גבעתי

כתיבה פרצה אצלי יום אחד כתשוקה והחליטה להישאר בנפשי לעולם.כותבת בלי הפסקה ובעיקר בלילות, בשקט. משתדלת להפתיע, לא מחפשת לרצות את הקוראים עם הברור והמוכר. לשיגעון שלי אין מרפא.

סיפורים נוספים של הדר גבעתי

שתפו בפייסבוק
שתפו בטוויטר
שתפו במייל

אהבו אותנו בפייסבוק

הרשמו לקבלת הניוזלטר שלנו

הרשמו לרשימת התפוצה שלנו וקבלו אהבת חינם למייל שלכם

  • שדה זה מיועד למטרות אימות ויש להשאיר אותו ללא שינוי.

מדברים אהבה שוטף

סיפורים חמים

סיפורים מומלצים

הינך מעל גיל 18?

ליצירת קשר

ליצירת קשר