טפל בי

5a219727358da.jpg

“בוקר טוב, אני שרון האח שהזמנתם מהסוכנות” אני שומעת את קולו של מי שאמור לטפל בי ולהפתעתי זה לא קול של אשה.

“אבל אנחנו הנחנו ששרון זה שם של אחות ולא אח” אני שומעת את קולה המבוהל של אמי.

“אני מתנצל על הבלבול, אבל לא נאמר לי שם שיש בעיה לגבי מין המטפל והאמת שלא הייתי אמור להיות פנוי בכלל, אבל המטופל האחרון שלי סיים לפני הזמן את הטיפול וככה התפנה לי מקום. אם זו בעיה, אני אחזור לסוכנות ויחפשו לכם אחות. אני מניח שזה ייקח יומיים שלושה.”

“אמאאאא.” אני צועקת לה מהחדר שלי. “תני לו את העבודה, כי אין סיכוי שאנחנו נסתדר עכשיו יומיים שלושה בלי, לפחות עד שתגיע אחות במקומו”.

“בבקשה תיכנס, אם לבת שלי לא אכפת, אז אתה מוזמן להישאר” אני שומעת את אמי אומרת לו ואז נושמת לרווחה. אני סובלת מספיק מכאבים שלהם יש לי תרופות , אבל נגד סיפורי הגנן שהרס לה את הגינה שבוע שעבר, עוד לא נולדו הכדורים הנכונים להפגת הסבל.

אני מנסה להתרומם קצת מהמיטה על הכרית, אבל חוץ מכמה אנחות של כאב ושני מילימטרים של תזוזה לצד, אני לא ממש מצליחה.

“תני לי לעזור לך” אני שומעת את קולו של האח בכניסה לחדרי וברגע שאני מרימה את ראשי לעברו, אני מתחרטת על כך שוויתרתי, דווקא היום מכל הימים על טקס האיפור היומי של אמי. “תמיד תשמרי על טיפוח החן שלך, את אף פעם לא יודעת מאיפה ומתי יצוץ הגבר שאת מחכה לו כל כך הרבה זמן ותרצי למצוא חן בעיניו מיד” עולה לראשי המשפט הקבוע של אמי, גם עכשיו ובכל פעם שאני עומדת לצאת מהבית בלי טיפת איפור, כמו שאני אוהבת ורגילה.

מבט אחד באח הזה ואני מבינה את גודל הטעות הזו. מטר תשעים של שרירים שבוקעים מטישרט לבנה צמודה ומכנסיים לבנים קצת רופפים שמשרים עליי יותר אווירה של ספא מפנק מאשר טיפול רפואי צמוד.

במשיכה קלה שלו, כאילו הייתי רק הכרית, בלי משקל גופי עליה, וכבר הייתי במצב ישיבה.

“וואו, איפה היית כל חיי?” אני שואלת בהלצה “מעולם לא הרגשתי כל כך רזה וקלה כמו עכשיו” אני מסבירה לו בצחוק.

החיוך המקסים שלו משלים את מראה פניו הנערי, עיניים כחולות כהות ושיערו החום ומסופר קצוץ.

אני מעריכה שהוא צעיר ממני בחמש שנים בערך ומתרשמת מהמקצועיות שלו כשהוא עובר על המרשמים ועל קופסאות התרופות שמונחים על השידה לידי.

“אני באמת מצטער על הבלבול שנוצר, אבל אני מבטיח לך שאני מאד מקצועי ומסור למטופלים שלי, כך שאני מאמין שאתה תהיי מרוצה ונראה לי שבמצבך אין לך הרבה ברירה.

“היתה לי אחות מטפלת עד לפני שלושה ימים ועד שאמי פיטרה אותה כי לא היה נראה לה הדרך שבה היא כל הזמן משחקת בנייד שלה בקנדי קראש. אני צוחקת לעצמי, נזכרת בויכוח שנוצר בין השתיים בזמן שאני שוכבת חסרת אונים, מצב שאני לחלוטין לא רגילה לו בחיי היום יום שלי.

“אני קראתי בדו”ח שאת רקדנית ונפלת בחזרה האחרונה לפני מופע הבכורה שלך, שבר מורכב בקרסול וניתוח. מסכנה. בטח כואב לך יותר העובדה של תרקדי שם מאשר השבר הזה לא?!”  אני מביטה בו ושמחה שמישהו סוף סוף אומר לי את מה שאני מרגישה ולא מנסה ליפות לי את המציאות.

“בדיוק” אני אומרת לו ומרגישה התהוות של דמעות בצידי עיניי. “אני מצטער” הוא אומר ואני  מיד מנערת את ראשי עם חיוך מאולתר ומזויף, מהמחשבות שאני מנסה להתמודד איתן בשבועיים האחרונים, הן לא עוזרות לשיקום שלי גם ככה.

“הכל בסדר” אני ממהרת להרגיע אותו, לא מעוניינת להכניס אותו לתוך המקום החשוך והפרטי שלי.

“אוקיי, אז בואי נעבור קצת על סדר היום שלך ועל מה אני מתכנן עבורך לשבועיים הקרובים ועד שיסירו ממך את הגבס.” שרון אומר בקול סמכותי ורציני ואני באמת משתדלת להקשיב לכל ההוראות והתוכניות הנפלאות שלו עבורי, אבל אני מוצאת את עצמי גולשת עם המחשבות שלי למקומות אחרים לחלוטין ורחוקים מתוכנית שיקום לקרסול.  המחשבות שלי דווקא מתקרבות לתוכנית שיקום צרכים אחרים שלי, שלא סופקו כבר כמה שבועות בגלל החזרות למופע ולבסוף בגלל הפציעה. עד כה הכאבים לא גרמו לי בכלל לחשוב על הצרכים ההם, אבל משום מה עם כניסתו לחדר, היוצרות התהפכו ועכשיו כל המחשבות שלי מרוכזות במקום אחד בלבד וגבוה הרבה מעל הקרסול.

“אז שרון, איך המשפחה, החברים והחברה מתייחסים לעובדה שבחרת להיות אח?” אני מנסה בעדינות לגשש על מצבו הרומנטי ולא באמת מתוך אכפתיות לגבי האחרים, לפחות לא כרגע.

“אין לאף אחד בעיה עם זה, הם דווקא מאד גאים בי” הוא עונה לי תשובה רחוקה מדי ממה שהייתי זקוקה לה, אבל אני לא מהמתייאשות.

“כן, אני בטוחה שזה מקור לגאווה ואיזה כיף לחברה שלך שיש לה טיפול רפואי צמוד מתי שהיא רק צריכה. אולי אם היה לי אח כזה, לא היו צריכים לקרוא לך” אני מזייפת צחקוק שלא היה מבייש את קרואלה דה ויל.

אני קולטת על פניו צל כבד והשתיקה הפתאומית בחדר עם סיום הצחוק שלי, גורמים לי לחשוד שפגעתי בעצב פתוח ורגיש. אני מחליטה להניח לו, בדיוק כפי שהניח לעצב החשוף והכואב שלי.

במהלך השבוע שחולף, אני לומדת על שרון כל כך הרבה והוא עליי ואנחנו נעשים חברים טובים גם מעבר לשעות עבודתו. גם ברגעים הרבים שידיו מונחות על גופי כדי לטפל בי אני מנסה להדחיק את מה שזה מעורר אצלי במקומות שונים בגוף לטובתו ולטובת הטיפול המהיר שלו בי.

בתחילת השבוע השני שלו איתי הוא מחליט שהגיע הזמן להוציא אותי לנשום אווירה אחרת ולהוציא אותי מהדיכאון שאני נוטה להתכרבל לתוכו לעיתים . הוא בוחר להוציא אותי דווקא לפאב השכונתי הקרוב ואנחנו נוסעים לשם במכוניתו.

“שיר, מה שלומך? שלחתי לך מיליון הודעות, כמה טוב לראות אותך” ניגש לשולחן שלנו רון ואני נבוכה על ההתלהבות הרגילה שהוא מפגין כלפיי. הוא לא מסיר את ידו מהזרוע שלי לרגע ואם הוא חושב שאני לא מרגישה את האצבע שלו מלטפת אותה בעדינות, הוא בטח חושב שגם הראש שלי נפגע על הדרך. אני מרגישה את שרון נדרך לידי ואני מיד נזכרת שלא ערכתי הכרות בין השניים.

“רון, תכיר זה שרון האח שלי” אני אומרת ומבינה מיד איך זה ודאי נשמע, אבל לא טורחת לתקן את הטעות ולמען האמת, תמיד רציתי אח או אחות לצורך הענין.

“מעולה, אז ממך אני אצטרך יום אחד לבקש רשות כדי לקטוף את הפרח היפה הזה משיח הוורדים הכי יפה בשכונה?” רון שואל את שרון ואני מבינה שאכן המשפט יצר את הבלבול הנכון. אני נבוכה בשביל רון על המטאפורה הגרועה ובשביל שרון שצריך לחזות בזה, בדיוק כמוני.

“אני חושב שאתה לא ממש הבנת את שיר ואני יכול להבין למה. אני אח שלה, אבל לא אח מאותם הורים, אלא אח מהסוג השני” שרון אומר לו בחצי חיוך ואני מבינה בדיוק לאן הוא מכוון ושמחה שהוא קלט את רון.

“אה, אתה מין אח חורג כזה, מאמא אחרת או מאבא שובב?” רון נופל בדיוק למלכודת של שרון ואני מביטה בשרון עם חיוך ענק. בלי מילים נוספות, שנינו מתפרצים בצחוק מול עיניו המופתעות והנבוכות של רון. אני מרגישה רע על כך שאני משתפת פעולה עם המבוכה, אבל כנראה שזה היה ממש מתבקש, אחרי הדיון על שיח הוורדים וההצעה לקטוף אותי.

“לא רון, אני האח הרפואי שמטפל בשיר בביתה עד שהיא תבריא מהניתוח שלה ותוכל לחזור לשיקום” שרון לבסוף נכנע ומסביר את עצמו במקצועיות. הדרך בה הוא מסביר זאת לרון מעוררת בי תחושות שכבר חשבתי שהדחקתי.

בדרכנו הביתה חזרה אנחנו חוזרים בשתיקה צורמת ואני תוהה מה מקורה, אחרי הצחוקים והכיף שחווינו בפאב דקות קודם לכן. המתח באוויר הורג אותי ואני כהרגלי לא טורחת לשמור דבר בראש ומיד שואלת אותו, “שרון, הכל בסדר?”

כשהוא לא עונה לי ונראה מרוכז בכביש יותר ממה שצריך, אני מחליקה את ידי על הירך שלו ולו כדי לעורר את תשומת ליבו.

“אל” הוא אומר לי בקול כעוס ואני מיד מרימה את ידי במבוכה ובעלבון, מנסה לא להראות לו את המשמעות של דבריו לרגשות שלי. האם טעיתי כשניסיתי לגעת בו גם אם באופן חברי?!

את הדקות הבאות אנחנו מצליחים לצלוח בזכות שירים ברדיו שמפיגים את הדממה הצורמת. הוא מסייע לי להגיע לחדרי ולהתיישב על המיטה כדי שאוכל לפשוט את בגדיי אחרי שילך, אלא שמבט אחד שלנו שעומד באש הצולבת בינינו מצליח להדליק מדורה שככל הנראה שנינו לא חשבנו שבערה בנו.

למרות שאנחנו נמנעים ממילים, הידיים שלנו והשפתיים שלנו מדברים עבורנו ומבטאים תחושות שככל הנראה נאגרו אצל שרון בדיוק כפי שהן נאגרו בהדחקה אצלי.

“אני לא יכול יותר, אני חייב להרגיש אותך” הוא לוחש לאוזני לאחר נשיקה שמסרבת להסתיים ועוטפת אותנו בחלום שכולו לשונות, שפתיים, שיניים והרבה מאד תשוקה ביניהם.

“גם אני כבר לא יכולה להתאפק יותר” אני מתחילה להרים את החולצה שלו ומניחה לו לסיים את המשימה ועוברת לפתוח את כפתורי מכנסי הג’ינס שלו ולהוריד ממנו את המכנסיים והתחתונים.

אני מביטה בזקפה שלו ומרגישה את הרעב שלי אליה מתעצם עם כל שניה שעוברת. אני מקרבת עם כפות ידיי המונחות על ישבנו את זקפתו לתוך פי ומתחילה באיטיות מענה להכניס אותו לתוך פי, מלקקת את הכיפה ביסודיות ועוברת למציצות איטיות שגורמות לו לגנוח את שמי לחלל החדר. אני רוצה לשגע אותו, בדיוק כמו שהוא משגע אותי כבר שבוע וחצי. אני רוצה שירגיש איך בכל פעם שאני מכניסה אותו לתוך חלל הפה שלי אני לוקחת ממנו עוד חלק אחד אליי והופכת אותו לקצת יותר שלי.

“הפה הזה שלך, את מטריפה אותי” הוא נאנח ואני מרימה את מבטי אליו, נהנית לצפות בגבר הזה מתפרק סביבי ובתוך פי תוך דקות ספורות.

“ועכשיו תורי להטריף אותך,” הוא משכיב אותי ומפשיט אותי באיטיות מבגדיי, אחד אחרי השני באופן שמעולם גבר אחר לא עשה זאת לפניו.

“טפל בי” אני אומרת לו רגע לפני שהוא צולל לתוכי, מענג אותי עד לעומקים הכי פנימיים שלי, פעם בפראות זהירה ופעם בעדינות מענה, עד שגם אני מתפרקת פעם בפיו ופעם על איברו הפועם בתוכי כמו לב אחרי מרוץ מרתון.

בשעה הבאה, שרון מצליח להביא אותי לשיאים בעזרת פיו ולשונו ואותה זיקפה גאה שלימדה אותי שגם עם קרסול שבור, הוא מצליח לטפל בי ובצרכים חיוניים לא פחות חשובים לגופי מאוויר לנשימה ולב פועם. 

כותבת בכחול

הבלוג של: כותבת בכחול

כותבת בכחול כותבת את הפנטזיות ואת המציאות של תשוקות חייה מהרגע שפקחה את עיניה מחדש.

סיפורים נוספים של כותבת בכחול

שתפו בפייסבוק
שתפו בטוויטר
שתפו במייל

אהבו אותנו בפייסבוק

הרשמו לקבלת הניוזלטר שלנו

הרשמו לרשימת התפוצה שלנו וקבלו אהבת חינם למייל שלכם

  • שדה זה מיועד למטרות אימות ויש להשאיר אותו ללא שינוי.

מדברים אהבה שוטף

סיפורים חמים

סיפורים מומלצים

הינך מעל גיל 18?

ליצירת קשר

ליצירת קשר