יום העצמאות שלה

להיות עצמאית, להסתמך על עצמה. לא להיות תלויה בחסדי אחרים, שלעתים כה קרובות מנצלים זאת לטובתם. לא רוצה להיות חייבת. לא רוצה להיות תמיד בעמדת נחיתות. לא. לא. לא. היא תצא מהבית. היא תלמד להרוויח כסף. היא לא תבקש שום דבר לעולם. לפשוט יד או רגל – שווה-ערך למוות.

מחשבות מוזרות, שליליות וממש לא במקום עבור ילדה בת 11 שמראש החליטה שהיא לא תהיה פסיבית לעולם. היא תמיד תהיה ב-100% שליטה על חיה, לא תפקיד לידי מישהו אחר שום משימה, כדי לא לוותר אפילו לא על שביב קטנטן של ריבונות. 

בהתחלה זה היה פשוט. והסביבה אפילו עודדה את זה. איזה יופי, כל כך קטנה – אך כבר כל כך נחושה. כל עבודה בבית הספר, כל משימה בקבוצת החברות, תמיד אפשר היה לסמוך עליה שתעשה הכול בשביל עצמה… וגם בשביל כל השאר (ליתר ביטחון, שלא יפקששו).  

היא הייתה כל כך שקועה במרדף אחרי העצמאות הזאת, שמצאה את עצמה מותשת ותשושה נפשית, שחוקה וטחונה עד דק, מובסת כמו בסוף המרתון של החיים – שרק התחילו בעצם. היא שרפה את כל החיים שהיו בעצמה תוך מספר שנים ספורות בחייה הבוגרים, רק כדי לא לבקש עזרה, לא להיות חלשה בעיניי אף אחד, ובעיקר לא בעיניי עצמה…

דיכאון, כדורים, אשפוזים, תנודות אלימות במצבי הרוח, בין התעלות נפש שמאפשרת להקים עסק חדש ולנחול הצלחה אדירה, רק כדי לשקוע לתהומות המרה השחורה בדיוק כשמגיע הרגע ליהנות מכל העשייה.

כשהיא הרגישה שהשעון הביולוגי מתקתק, היא עשתה את הדבר היחיד שהיא הייתה מסוגלת – להרות מבנק הזרע. רק באמצעות הזרעה חוץ-גופית אפשר להשיג איזושהי חזות של שליטה על התהליך המפחיד, חסר השליטה, הבלתי צפוי ולפיכך המסוכן הזה – להוליד חיים חדשים לעולם. 

היא בילתה אצל רופא הנשים שלה יותר פעמים משהייתה בבית הוריה. אך זה היופי ברפואה פרטית, הם עושים כל מה שצריך, כי הם תלויים בתשלומים הנדיבים, ולא את במערכת המסורבלת של הרפואה הציבורית.

וביום שהוא נולד… היא איבדה את כל מה שהיא עבדה בשבילו. כי אין עצמאות כשאת אימא. להיות אימא, זה לקרוע את הלב שלך מחזך ולהמשיך להסתובב בעולם כשהלב נמצא מי יודע איפה, עושה מי יודע מה ונתון בכל סכנה אפשרית. ועוד עובדה קטנה שהיא לא לקחה בחשבון: מהרגע שהילד יצא מגופה, כבר אז מתחילה ההתרחקות שלו ממנה. לעולם לא תהיה יותר אחדות מושלמת שכזאת עם יציר רחמה. כל יום ירחיק אותו עוד ועוד. ואין מה לעשות עם זה, אלו החיים.

וכשהוא ביקש, התחנן בפניה לחתום לו על האישור לצבא, זו הייתה הפעם הראשונה, היחידה והאחרונה שבה היא וויתרה על השליטה… ובדיוק כפי שהיא ידעה שיקרה, היא התחרטה על כך ביוקר. 

והמשיכה להתחרט בכל שנה, כשיום הזיכרון פקע בכל פעם את הגלד של הפצע שלא נאחה עד הסוף לעולם, וכשלאחריו מגיע יום העצמאות המסמל את כל מה שהיה חשוב לה, וכל מה שאבד לה לנצח. השכול לצד האהבה, התלות לצד העצמאות, החיים לצד המוות, עד הסוף.

שתפו בפייסבוק
שתפו בטוויטר
שתפו במייל

אהבו אותנו בפייסבוק

הרשמו לקבלת הניוזלטר שלנו

הרשמו לרשימת התפוצה שלנו וקבלו אהבת חינם למייל שלכם

  • שדה זה מיועד למטרות אימות ויש להשאיר אותו ללא שינוי.

מדברים אהבה שוטף

סיפורים חמים

סיפורים מומלצים

ליצירת קשר

ליצירת קשר