לא רוצה להיות גיבור

5a056c566235e.JPG

“תפסיקי להגיד לי שאני גיבור, אני לא! אני רק הייתי שם כשהיה צריך אותי ועשיתי את מה שאימנו אותי לעשות.” הוא צועק ואני נותרת המומה מדבריו. 

“אבל קיבלת אפילו צל”ש.” אני לוחשת לו בזמן שאני מביטה בעיניו הנוצצות, מבינה את הכאב הניבט מהן, מתחילה להבין בפעם הראשונה שמאחוריהן קיימות תמונות שהוא מבקש להסתיר לא רק ממני בשבועות האחרונים, כי אם גם מעצמו.

“די, עזבי אותי אור, אני לא רוצה לדבר על זה, זה היה לפני עשר שנים. אם אני יכול לקבור את זה, אז את בטח לא צריכה לחפור עם דחפור את הקבר הזה ולפתוח הכל. את לא איזה פסיכולוגית או משהו כזה, אנחנו רק יוצאים יחד כמה שבועות.”

דבריו מכים אותי בהלם ואני מסתובבת עם גבי אליו ומתחילה לצעוד לכיוון הדלת, אני יודעת שהוא לא יכול לראות את הדמעות שלי גם ככה, אבל השמיעה שלו תיחשף למשיכת האף, לטישו ולגרון הנחנק.

“אור” אני שומעת את גוון קולו משתנה לפתע. עכשיו הוא שוב רך ואוהב, כמו הקול שמשך אותי אליו מלכתחילה, שם בספסל ההוא ברחוב רוטשילד כש”רילקס”, כלב הנחייה שלו קפץ עליי כשאני הייתי שם כרגיל בתפקיד הבוכה.

הוא מבין מה המילים שלו עושות לי ועד כמה שאני יודעת שזה בלתי נשלט אצלו, אני זו שקיבלה את ההחלטה לתת לזה – לנו סיכוי.

“עזוב” אני אומרת לו ומחזיקה בידית הדלת של דירתו, רגע לפני שאני יוצאת חזרה לדירתי להתארגן לעוד יום עבודה.

“אני לא רוצה שתצאי מכאן ככה, בואי אליי.” הוא מתחנן וידיו מושטות אליי. אני לא עומדת בזה, שוב, בקול השבור הזה שכל כך זקוק רק לי. אני יודעת שאני האשה הראשונה שהוא נפתח בפניה, גם אם רק חלקית, על כל מה שקרה לו שם ועל הסיבה שהותירה אותו מה שמוגדר כ”נכה צה”ל”. 

הוא כבר יודע שאני יודעת בדיוק מה המשמעות של המילים האלו ועוד הרבה מעבר אליהן, כמי שגדלה בצל צמד המילים הללו ומשמעותן הרחבה יותר, במשך כל חייה.

אני מוצאת את עצמי מסירה את היד מהידית של הדלת, מסתובבת אליו, מנגבת שוב את הדמעות, ומתמסרת לחזה הרחב והחם שלו ולחיבוק החזק שמסרב לעזוב אותי במשך כמה דקות ארוכות ושקטות מדי.

“ברק, אתה יודע שמבחינתי אתה גיבור. כל מה שקרה לך מרגע הפציעה ועד היום הוא יום יום של גבורה בהתמודדות שלך עם החיים שאחרי. בשבילי אתה תמיד תהיה גיבור של החיים האלה, לא רק של הצבא” אני לוחשת לתוך החזה שלו ומרגישה את הדמעות שהוא מדחיק, כרגיל.

כמה אני מתפללת לרגע שהוא יהיה קצת יותר כמוני וישחרר בקלות את הדמעות ואולי כך ישחרר את המועקות שלו שאני יודעת שיושבות שם ורק מחכות להשתחרר לחופשי.

“אני לא רוצה להיות גיבור של אף אחד. אני רוצה לצעוד בחיים האלה בדיוק כמו כל אחד אחר, להמשיך לעבוד, להמשיך לחיות ובעיקר להמשיך לאהוב.” הוא מגשש את דרכו לסנטר שלי ומרים אותו לכיוון הפנים שלו. אני מתמסרת לנשיקה שלו, שאוצרת בתוכה את הכאב, התסכולים המודחקים, העצב, הזכרונות וגם את האהבה שהוא כל כך רוצה להעניק לי ובעיקר לקבל ממני.

הוא בכלל לא מבין שאני שלו, שלו מהרגע הראשון וכמה שאלחם בזה, אהיה שלו עד הרגע האחרון.

 

hadarcg012-net-il

אין חוקים לאהבה, הבלוג של: הדר גבעתי

כתיבה פרצה אצלי יום אחד כתשוקה והחליטה להישאר בנפשי לעולם.כותבת בלי הפסקה ובעיקר בלילות, בשקט. משתדלת להפתיע, לא מחפשת לרצות את הקוראים עם הברור והמוכר. לשיגעון שלי אין מרפא.

סיפורים נוספים של הדר גבעתי

שתפו בפייסבוק
שתפו בטוויטר
שתפו במייל

אהבו אותנו בפייסבוק

הרשמו לקבלת הניוזלטר שלנו

הרשמו לרשימת התפוצה שלנו וקבלו אהבת חינם למייל שלכם

  • שדה זה מיועד למטרות אימות ויש להשאיר אותו ללא שינוי.

מדברים אהבה שוטף

סיפורים חמים

סיפורים מומלצים

ליצירת קשר

ליצירת קשר