לב בסוף היום

5968d0fb70261.JPG

“היי ילד”

ההתעקשות שלה לקרוא לו “ילד”, למרות שהיה מבוגר ממנה בעשרים שנה, הצחיקה אותו. היא אמרה לו פעם שהיא קוראת ככה לכל מי שהיא אוהבת, בלי קשר לגיל. זה עדיין הצחיק אותו. בכל זאת, הוא כמעט ומחק את ההודעה, כמו שמחק את עשרות ההודעות שבאו לפניה, בלי לקרוא יותר מאשר את שורת הפתיח הזו. אצבעו ריחפה רגע מעל כפתור המחיקה, אבל אז כמו פיתחה רצון משל עצמה, ובמקום למחוק פתחה את ההודעה.

היי ילד,

אני לא יודעת איך להגיד לך את זה, אז אני פשוט אגיד. גילו אצלי גידול סרטני במוח. זה סרטן אלים מאד, והוא התפשט כבר ככה שאי אפשר לעשות לו כלום בלי להפוך אותי לצמח. לך תדע, אולי זאת הסיבה שהייתי מטורפת כל כך תמיד. בכל מקרה, הרופאים נתנו לי שלושה או ארבעה חודשים לחיות, אבל לפני שאמות אשכח הכל, ובסוף אשכח את עצמי. זה יתחיל לקרות בקרוב, אז אם יש משהו שרצית להגיד לי, זה הזמן. בכל יום שבו עוד אזכור אותך אשלח לך לב בסוף היום.

אם לא תדבר איתי עד אז, נתראה כשנתראה, ילד.

אני אוהבת אותך.

הוא עמד שם, בחדר האמבטיה, נאחז בשיש בחוזקה ובוהה במסך שהלך והחשיך. ההבנה סירבה לבוא. היא היתה בת עשרים ושתיים כשנפגשו. הוא היה בן ארבעים ושתיים, נשוי באושר ואב לשלושה ילדים מקסימים. הוא בסך הכל רצה לשתות את ההפוך שלו בשקט, אבל הרעש של מגש שלם מלא כלים נופל על הרצפה החריד אותו, והוא הרים את עיניו מהלפטופ וראה אותה יושבת במרכז בלגן שלם של שברי זכוכית וקפה על הרצפה, וצוחקת עד דמעות.

אחר כך הוא זכר את הרגע הזה כשנייה המדוייקת שבה, מבלי לדעת, התאהב בה.

הוא התחיל לבוא לבית הקפה הקטן בכל פעם שהתפנה לו קצת זמן, ולפעמים, אם היא היתה שם, וגם היה לה זמן, היא היתה יושבת איתו קצת ומספרת לו על לימודי הסוציולוגיה שלה, והוא היה מספר לה על הילדים. ואז הגיע היום הזה, שבו היא בדיוק סיימה לעבוד והזמינה אותו אליה, והוא אמר לעצמו שבאמת מעולם לא קרא את “באדולינה”, וכדאי שיקח אותו ממנה ויקרא אותו מיד, ואולי רק עוד קפה קטן, והוא באמת שתה קפה במשך שעתיים ולקח את הספר והלך, וככה היה לו יותר קל לבוא בשבוע שאחריו ישר אליה להחזיר את הספר, וזהו, אחר כך כבר אי אפשר היה לעצור את הדבר הזה, שעד היום הוא לא ידע אם היה אהבה או טירוף.

הם נפגשו מדי שבוע בדירה הקטנה שלה, והוא הכיר כל קפל בבד הסגול שהיה הווילון שלה, וכל כתם זערורי במפת התחרה הלבנה שכיסתה את מערומי השולחן המתקלף, כמו שהכיר כל קפל בעורה וכל נמש על אפה. בשאר הימים בשבוע הוא היה חושב על הפעם שעברה, ומחכה לפעם הבאה.

זה לא החזיק מעמד הרבה זמן.  

כשתיאר לעצמו את הסיטואציה בראש, זה נשמע לו כמו סידור מושלם: אישה טובה וילדים בבית, מאהבת צעירה בחוץ. במציאות זה היה נורא. הוא שכב עם אשתו וחשב עליה, והרגיש אשם כלפי שתיהן. הילדים, שהיו קודם מרכז עולמו, הפכו לרעשי רקע בלתי ברורים, שהפריעו לו לחשוב עליה או לכתוב לה או פשוט לחכות עד שיוכל שוב לאסוף אותה לתוכו.

הוא לא דיבר מעולם על לעזוב את הבית, והיא מעולם לא ביקשה. אם היתה מבקשת… רק אלוהים יודע. הוא לא רצה עוד ילדים, אבל בשבילה… אולי… וזה לא שהוא לא אהב את אשתו, או לא נמשך אליה. היא היתה נהדרת, זה רק שהוא כבר היה חולה במחלה חסרת המרפא הזאת, והוא לא ראה לזה סוף טוב.

הוא הלך לדבר איתה, ואמר לה שהוא לא יכול יותר, שזה לא הוגן כלפי אף אחד, ושצריך לחשוב בהיגיון הוא אמר שהוא רוצה את החיים הנוחים שלו בחזרה, כי היה לו טוב, והוא רוצה להתאהב מחדש לפחות בילדים שלו, אם לא באשתו, והוא לא יכול ככה, כשהיא יושבת לו בתוך הראש ובמעטפת של הלב ואחראית על האוויר שנכנס לו לריאות.

והיא הקשיבה, ולמרות שהיו תלויות לה דמעות בריסים היא אמרה שזה בסדר, שהיא מבינה, אבל שהיא עוד לא יודעת כל כך איך לחיות בלעדיו, אז שאם אפשר שישארו רק ידידים, אפילו שלא ייפגשו, רק שיכתוב לה מה שלומו מפעם לפעם, והיא תכתוב לו, והוא, שתמיד היה רגיש לנשים בוכות, הבטיח.

זאת היתה ההבטחה היחידה בחייו שהפר.

הוא ידע שכל מגע, ולו הקל ביותר, יחזיר אותו אליה, והוא היה חייב לשכוח, חייב לברוח. היא כתבה לו, והוא לא ענה. הוא חשב שהיא תפסיק בסופו של דבר, פגועה ומיואשת, אבל זה לא קרה. במשך שלוש שנים היא כתבה לו, לפעמים פעם בשבוע, לפעמים לעיתים יותר נדירות. שנה אחרי שנפרדו היא התאהבה, וחצי שנה אחר כך סיפרה לו בהתרגשות שהיא מתחתנת. אחרי זה הוא כבר לא פתח את ההודעות יותר. הלב שלו לא עמד בזה. היה רואה את שמה, ואת המילים האלו – “היי, ילד” – ומוחק מיד.

עד היום הזה שבו האצבע שלו מרדה בו והחליטה באופן עצמאי לפתוח את ההודעה, או אולי היה בו משהו שידע שההודעה הזאת שונה מהאחרות. הוא נשם עמוק, שטף את פניו במים קרים ויצא מחדר האמבטיה, אל אשתו שחיכתה לו במיטה כדי שיראו את הפרק החדש של “האנטומיה של גריי”.

למחרת הוא חשב עליה כל היום, שיחזר במוחו שוב ושוב כל רגע שלהם ביחד. הוא חשב אם נותר עוד מה לומר, ואם בכלל כדאי לפתוח את הפצע הזה שוב, והחליט לישון על זה. בשמונה בערב הגיע הלב ממנה, והוא לא הבין כמה עצר את נשימתו עד ששיחרר אותה בשריקה.

למחרת היה לו יום מטורף, והוא לא הגיע בכלל לחשוב על זה. בשבע ועשרים תפס אותו הלב שלה באמצע ישיבה וגרם לדופק שלו לזנק. הוא מחק את ההודעה ונשבע לעצמו לחשוב על זה מחר.

אחרי שבוע הוא ידע שהוא חייב לדבר איתה, חייב שהיא תשמע מה שיש לו להגיד, פעם אחת אחרונה. וזה מה שהוא רצה לומר לה: “אני אוהב אותך. תמיד אהבתי, ותמיד אוהב, לנצח.” זאת ולא עוד. הוא שאל את עצמו אם יהיה לו הכח להגיד לה את זה פנים מול פנים, לחבק אותה עוד פעם אחת, אחרונה, או שהוא צריך לכתוב לה. הלב שלו כאב בטירוף, והוא לא ידע מה יהיה יותר גרוע – לראות אותה, או לא לראות אותה. שעות הערב הפכו למירוץ מותח של דקות, שבהן הוא הדליק וכיבה עשרות פעמים את הטלפון, לוודא שלא פיספס את הלב היומי, אבל הוא לא ענה. עוד לא. הוא עוד לא היה מוכן.

בערב ההוא אשתו לא היתה בבית. הילדים ישנו כבר. השעה היתה רבע לעשר, ועדיין לא היתה הודעה ממנה. הוא הסתובב בבית כאחוז תזזית ומילמל לטלפון: “נו! נו כבר!” הוא נשבע לעצמו שמחר הוא הולך אליה לבית החולים ומחבק אותה ואומר לה שהיא אהבת חייו, שהוא אידיוט ושהוא לנצח יכאב את הפרידה ממנה. לא חשוב כמה זה יהרוג אותו, מחר הוא הולך!

הספרות על השעון בטלפון התקדמו ללא רחם. השעה היתה כבר אחת עשרה, והוא החליט ללכת להתקלח. כשייצא, כך חשב, בטח יחכה לו כבר הלב, ואז הוא יענה, וישאל אותה איפה היא, ועל הבוקר יסע לשם ולא חשוב מה.

באדים הסמיכים שהתאבכו בחלל החדר נראה היה לו שהוא רואה הודעה חדשה, ולרגע הלב שלו גאה, אבל השעה היתה אחת עשרה וחצי, ולא היתה שום הודעה. הלב שלו צלל כמו אבן, וכאב התפשט ממנו לחזה והחוצה. הוא לא היה מסוגל לנשום. זהו, הוא חשב. זה נגמר. היא שכחה אותו, וכל המילים יישארו חנוקות בתוכו לנצח. דמעות נסחטו מעיניו כשאחז בכוח בשיש וחש שליבו מתפוצץ מבפנים, ואז נפל לרצפה. בשאריות ההכרה שנותרו בו לפני הסוף, הוא דמיין את פניה ואמר לעצמו, או לה: “כנראה שניפגש בקרוב, ילדה.”

בשתיים עשרה בלילה דינדן בחדר האמבטיה הקר צליל של הודעה נכנסת. על המסך עלו לב אדום גדול, והמילים: “היי ילד, סורי על השעה…”

***

מתוך הספר שלי “לב בסוף היום”. רוצים אותו? בקשו בחנויות, או כתבו בתגובות. מחיר מיוחד לקוראים של “אמור” שיזמינו כאן.

רוצים לשמוע אותי מקריאה אותו? לחצו כאן

 

שתפו בפייסבוק
שתפו בטוויטר
שתפו במייל

אהבו אותנו בפייסבוק

הרשמו לקבלת הניוזלטר שלנו

הרשמו לרשימת התפוצה שלנו וקבלו אהבת חינם למייל שלכם

  • שדה זה מיועד למטרות אימות ויש להשאיר אותו ללא שינוי.

מדברים אהבה שוטף

סיפורים חמים

סיפורים מומלצים

ליצירת קשר

ליצירת קשר