להבות

59189b5f5483a.jpg

אש היא חלק מחיי כבר שמונה שנים ומהיום שנכנסה לחיי היא שרפה כמעט כל דבר אפשרי.

ברחתי מהקור שעטף את חיי עד הרגע שפגשתי באש במקרה יום אחד ברחוב ראשי בפראג. התאהבתי בצבעים שלה, שהפנטו אותי וחשפו אותי לעולם חדש שלא הכרתי כמותו לפני כן. התאהבתי באנשים שנגעו באש, נכוו מאש ורציתי להיות כמותם.

כמו פירומן, כל להבה שהבערתי שרפה עוד זיכרון צורב מחיי הקודמים וכילתה עד ליסוד עוד גשר שחציתי אותו, רק כדי שיוביל אותי למקום שבו אני עומד כעת.

בין האנשים שהקיפו אותי אז, כבר לא הייתי שונה או מוזר. בפעם הראשונה בחיי הייתי מובן ורגיל. קיבלו אותי בזכות מי שאני ולא מי שאני אמור להיות לפי תכתיבי חברה, משפחה או נורמות.

הצלחתי להחזיק את הלהבות שלי על אש מתונה ונעימה, כזו שהספיקה כדי לחמם אותי, כך שלא אקפא מחדש, אבל כל זה נגמר ברגע שעיניי נחו על עיניה של מי שעמדה להצית אותי.

בין הקהל הרב שהגיע הערב ומיד לאחר שהצלחתי להתגבר על עוד אחד מרגעי הזיכרון המודחק שצץ מן האפר, ראיתי אותה. ראיתי את עיניה הכבויות ומיד חזרתי לימים שנשכחו לרגע קט.

הקמט בין עיניה הלך והעמיק עם כל דקה שעברה וראיתי את הכעס שעמד להתפרץ. כאילו הכרתי אותה כל חיי, זיהיתי את הרגע המדויק בו האש תבקע מתוכה ותכלה את כל מה שמסביבה.

משהו בתוכי באותם רגעים קיווה שזה בדיוק מה שיקרה לה, למרות הדמעות שניסו לכבות את הלהבות שלה ולהדחיק החוצה את הכעס באמצעות הרבה כאב.

היא הביטה בו במבט מלא במילים שלא נאמרו ומעשים שלא בוצעו. אמנם היא היתה זו שישבה בקהל, אך אני הפכתי להיות הצופה במחזה שלה.

כמו בספר מתח טוב, חיכיתי להעביר כבר את הדף ולהגיע לחלק שבו הכל קרה ונפתר. הרגע שבו הקורא זכה לקבל את ההפתעה הגדולה או הרגע שלו ציפה יותר מכל.

משקה קפוא שהוחזק בידה הימנית עמד בניגוד גמור לאש שבערה בעיניה.  תהיתי מה היה הזרז האחרון שהפעיל את המנגנון במוחה ונתן את הפקודה לידה להפוך את המשקה על ראשו של הגבר לצידה.

ההפתעה על פניו אל מול פניה שנראו כאילו נרגעו בן רגע, גרמו לי לחייך ולשותפיי למופע לראות אותי באור שונה מאד ממה שהורגלו עד היום.

חיוכים היו מצרך נדיר במחוזותיי ודמיינתי מה עובר בראשם ברגע שעיניי עקבו בדריכות אחר כל תנועה שלה ומרגע שסיימה לשפוך את זעמה על הגבר, שעיניו לאורך כל המופע ננעצו במחשוף של שותפתי למופע.

נותרו שלוש דקות לסיום המופע, אבל לא הייתי מסוגל להמתין לסיומן ולהניח להן לשים חוצץ ביני ובין האש שריצדה החוצה מהאוהל.

מבט קטן שנשלח לאיתן הבהיר לו את הצעד הבא שלי. זרועותיי משכו את הלפיד לכיוון פי פעם אחת אחרונה והזרקתי את נוזל התבערה לתוך האש בקצהו. אלו נבחרו להיות הלהבות האחרונות שלי במופע הזה.

שוב הותרתי אנשים מאחור כדי לרוץ לעבר משהו נוצץ וחדש שרציתי. הגחלים כמו לחשו לתוך אוזני, “עשה זאת”.

זרקתי את הלפיד לדלי החול מאחורי הקלעים ורצתי לכיוון היציאה כמו אחוז דיבוק. חיפשתי בעיניי את זו שטיפה אחת מחומר הבערה שלה הספיק ללבות אותי.

ערב רב של אנשים הסתובבו קרוב ליציאה, חלקם יצאו לעשן וחלקם הקהל של המופע שהקדים. מבטי סרק אותם אחדאחד בזמן שרצתי לכל עבר.

“אסור לי לפספס את זה” צרחתי בתוכי כדי לא להיכנע מהר מדי.

מוחה דמעות ביד אחת, בין שתי אצבעותיה נחה לה סיגריה דקיקה ובידה השניה נוברת בתוך תיקה אחר משהו, היא עמדה שם בפינה.

התקרבתי אליה , “להדליק אותך?” תהיתי אם היא קלטה את הכוונה שנחבאה בין דבריי בזמן שמבטי נח על הסיגריה בידה.

“אתה!” מופתעת היא הגיבה כאילו הייתי האדם האחרון שציפתה לו.

“כן אני” עניתי והבטתי בפניה, שנחרצו בהן נחלי הדמעות הרבות שהספיקו לעבור בהם בדקה האחרונה.

“הוא שווה את הדמעות?” שאלתי והטיתי את ראשי לצד, בוחן את פניה הצעירות, התמימות והסמוקות. הזעם יפה לה, מתאים לה, כמו מאפשר לאמת מכוערת מבפנים לפרוץ באמצעותו לפניה היפות.

התמחיתי במשך שנים בזעם וידעתי לזהות מתי הוא ראוי לצאת ומתי לא. הזעם שלה חיכה שם הרבה זמן, יותר מדי זמן.

“נראה שלא” היא ענתה וכעת סוף סוף שלפה את המצית שמצאה בתיקה.

“הרשי לי” תפסתי את ידה הקטנה שרעדה, ככל הנראה מההבנה של מעשיה ואולי גם, כך קיוויתי, תחת השפעת דמותי מולה.

הדלקתי את הסיגריה שבפיה ותהיתי אם היא הרגישה גם בחום של נוכחותי הקרובה אליה.

הרגשתי את הלהבות מתרוממות בכל איברי גופי הראויים ובעיקר לאחר שמבטי לא הצליח להתנתק משפתיה, שמצצו בתאווה את קצה הסיגריה. מוחי צייר לי תמונה אחרת של שפתיה, מעבדים באותה תאווה את איברי הפועם.

שפתיים אדומות מושלמות נשפו החוצה את העשן שהסתלסל סביב פניה. כעסתי על העשן בפעם הראשונה מזה שמונה שנים. אותו עשן שפרנס אותי בכבוד, איים לכסות לשניות בודדות את מה שתרתי אחריו חיים שלמים.

בפעם הראשונה בשמונה שנים פיזרתי בידי את העשן שחצץ בינינו, זה שהסתיר לי את עיניה ואת מה שהן רצו לומר לי לאחר שיבשו.  חיפשתי ולשמחתי מצאתי שם את התשוקה הבוערת, כמו זו שניצתה אצלי ברגע שראיתי אותה עם כניסתי לבמה.

בסבלנות הלא אופיינית לי חיכיתי שהיא תסיים לעשן את הסיגריה עד הסוף ובכך להעניק לניקוטין את ההזדמנות שלו להרגיע את עצביה הרופפים, לפני שאכנס בעצמי לפעול.

לא החלפנו מילה בכל הזמן הזה ותהיתי מה עבר בראשה בזמן שסרקה את גופי ואת מכנסי המופע הצמודים שלי. כשעיניה נעצרו בחלקו התחתון של גופי יכולתי לנחש עוד ממחשבותיה, רק מהדרך בה משכה עוד שאיפה מהסיגריה וצמצה את עיניה לעברי.

הלפיד האישי שלי בער בתוכי ורק נוזלי תשוקתה היו יכולים לכבות אותו ואת התאווה המתגברת בתוכי מרגע לרגע.

כל עוד היא עמדה לצידי ולא הלכה, גברו הסיכויים שהיא תישאר לצדי כל עוד ארצה בה. תהיתי אם אולי היא זו שמחשבת כמה זמן אשאר לצדה, כל עוד היא זו שתרצה בי.

“אתה גר קרוב?” היא שאלה ישר ולעניין ולא השאירה ספק לגבי כוונותיה.

“הקרוואן המפואר הזה כולו שלי” הצבעתי לעבר הקראוון, יד שניה, שרכשתי לפני שנתיים מחברת השכרה שפשטה רגל. הצבע הלבן החיצוני, התקלף כמעט כולו, חשף את המתכת הקרה מתחת ואת כל נזקי השנים שנשא, בדיוק כמוני.

ללא שהות נוספת, היא הובילה אותי אל ביתי הנייד שכמו נפשי, ספג מכות רבות, אך המשיך במסעו הקשה עד הקילומטר האחרון.

דלתי מעולם לא היתה נעולה ולא היה לי צורך במפתח שמאז ומעולם לא שימש אותי, לא לפרטיותי או לרכוש יקר ערך שלא החזקתי בו שם.

הפעם המפתח כן נכנס לשימוש וכעת כבר הוכנס למקומו במנעול לאחר כניסתנו. ידעתי שמה שיקרה כאן עכשיו יהיה פרוע, מהיר ואולי רק חד פעמי. שנינו היינו זקוקים לכך כרגע ושנינו ידענו שנקבל את מה שהגוף שלנו הכי משווע עבורו.

הניצוצות שהתחילו בנשיקות בלתי מרוסנות בינינו, הציתו את הידיים המגששות והתובעניות שתלשו ביגוד מיותר. תחתוניה נקרעו תחת ידיי, שדרשו מגע עור רך וחם.

ידיה אחזו בלפיד יורק האש שלי ונעו לאורכו, מאיימים לרוקן אותי לפני שבכלל התמלאתי. כפות ידיי כיסו את שדיה הרכים ואת קצותיהם הבולטים והקשים.

פי ירד לעבר שדיה ומצץ אותם ללא רחמים, משאיר עליהם את הסימנים לשהותי הארוכה בהם.

גופה היה מתואם לגופי כאילו היינו שנינו חלק מאותו פזל אנושי, שאלוהים יצר בפס הייצור הנצחי שלו. היינו פגומים מבפנים ומושלמים מבחוץ ורק את הכוויות שלנו נשאנו אחרת. שלי בלטו מחוספסות משנים של תאונות עבודה ושלה היו רכות וטריות מכל אכזבות הלב.

ישבנה נשען על שולחני,רגליה נכרכו סביב אגני ורגע לפני שחדרתי לגופה ולעולמה הפנימי, אצבעותיי העניקו לה רגעים משלה של עונג והכינו את הקרקע לכיבוש המלא שלי.

היינו ברגעים האלה שני חצאים שבורים שהרכיבו חלק אחד פגום, אך שלם.

הקולות שגופנו הפיקו היו כמו פצפוצי העץ במדורה, הם ליבו והלהיטו את המדורה שיצרנו.

שרפנו, חרכנו וכילינו את כל הזעם המשותף והאישי, עד שלא נותר ממנו זכר ורק נותרו שני גופות עייפים, מרוקנים וכבויים.

“אראה אותך שוב?” שאלתי לאחר שבגדיה עיטרו שוב את גופה ורגע לפני שאספה את תיקה.

“כל עוד הגחלים ילחשו את שמי, אגיע אליך” היא ענתה והותירה אחריה שובל מריח הבושם המתוק שלה, פתק עם מספר הטלפון שלה, שנשא את שמה ואמר עבורי הכל “שלהבת”.

  

https://youtu.be/v6IAJOOmDMg

hadarcg012-net-il

אין חוקים לאהבה, הבלוג של: הדר גבעתי

כתיבה פרצה אצלי יום אחד כתשוקה והחליטה להישאר בנפשי לעולם.כותבת בלי הפסקה ובעיקר בלילות, בשקט. משתדלת להפתיע, לא מחפשת לרצות את הקוראים עם הברור והמוכר. לשיגעון שלי אין מרפא.

סיפורים נוספים של הדר גבעתי

שתפו בפייסבוק
שתפו בטוויטר
שתפו במייל

אהבו אותנו בפייסבוק

הרשמו לקבלת הניוזלטר שלנו

הרשמו לרשימת התפוצה שלנו וקבלו אהבת חינם למייל שלכם

  • שדה זה מיועד למטרות אימות ויש להשאיר אותו ללא שינוי.

מדברים אהבה שוטף

סיפורים חמים

סיפורים מומלצים

הינך מעל גיל 18?

ליצירת קשר

ליצירת קשר