ללכת עד הסוף

5aeda1040b7c2.jpg

תמיד התגאיתי ביכולת שלי לסיים כל דבר שהתחלתי בו עד הסוף, אז כשהפסקתי להיות נשואה, משהו שם קצת נשבר בתוכי בהקשר הזה. זה הרגיש כאילו שאם את זה אני לא הייתי מסוגלת לסיים עד הסוף, אז יש סיכוי שמעכשיו דברים אחרים גם ייגררו לאותו כיוון.

תמיד עודדתי, גם אם באופן מוגזם, את הילדות שלי לא להפסיק באמצע השנה חוג או כל פרויקט שהתחילו בו. איך עכשיו אשמש להן דוגמה? האם “נאה דורש נאה מקיים” יבוא כעת להתריס כנגדי?

לכן היום היה יום מיוחד עבורי, בזמן שעמדתי על הבמה בצהריים בנמל תל אביב, במקום ממוזג להפליא כשבחוץ חום רותח של ארבעים מעלות. אפילו להזיע בחוץ כמו שצריך אי אפשר היה, מרוב שהחום ייבש כל טיפת זיעה, בזמן שזה רק צץ על העור.

התעודה שקיבלתי יחד עם החיבוק ומילות הברכה הנעימות, העידו שעשיתי זאת ואפילו לא רע ובעיקר הגעתי לקו הסיום אחרי שנה ואפילו שנה לא ממש קלה עבורי.

רק אז נפל אצלי האסימון (לצעירים שבכם וקוראים אותי, סמכו עליי, היה דבר כזה- אסימון הכוונה. תעשו גוגל על זה)- בקיצור, לא ממש סיימתי, בעצם רק עכשיו התחלתי.

לסיים באמת משהו עד הסוף, אפשר רק דבר אחד בחיים האלה וזה את החיים עצמם. אני יודעת, זה מדכא לחשוב על זה, אבל זה נכון. כל השאר הן רק תחנות בחיים. אז היום סיימתי עוד תחנה וגם הגירושים הם עוד תחנה וגם הקורס הנוסף שאני עדיין לא סיימתי יהיה רק עוד תחנה.

וזה מביא אותי לשאלה הבאה, האם אנחנו אוסף של התחנות של חיינו? האם זה הכל חלק ממסע הרבה יותר גדול, כזה שאפילו יותר גדול מאתנו ואנחנו רק פרק אחד במסע של מישהו או משהו אחר, בדיוק כפי שהם פרק בחיינו?

האם לא כדאי לעצור מדי כמה תחנות ואם אפשר אפילו בכל תחנה ולעשות לרגע חושבים על תרומת התחנה האחרונה הזו לחיינו?

עכשיו, כשאני כותבת תחנה, אני מתכוונת ללימודים, לפרוייקט, למקום עבודה וגם לקשר עם אדם אחר.

התשובה שלי לכך היא, כן. אני באמת חושבת שראוי לעשות זאת ולו רק כדי להפוך את התחנה הזו לעוד שלב בסולם שמקדם אותנו למקום הנכסף והערטילאי ההוא שכולנו כל כך רודפים אחריו וששום כסף או אדם אחר בחיינו לא יכולים באמת להשיג אותו עבורנו מלבד עצמנו – האושר.

ללכת עם משהו עד הסוף זו לא סתם עוד קלישאה, זו דרך חיים. כדי לעבור מתחנה לתחנה באופן רציף, חייבים לסיים כל תחנה ולמצות אותה עד כמה שניתן. ככל שנשאיר מאחורינו תחנות שעברנו בהן ולא מיצינו אותן עד תום, נפגע בתהליך ובמסע.

ומצד שני, פה ושם יש תחנות שכנראה לא נועדו שנעצור בהן עצירה מוחלטת ונמצה אותם, אלא רק נבקר ונשאיר חותם או שישאירו בנו חותם כלשהו או כמו שאוהבים להגיד בימנו, שיעור. החותם או השיעור שנעבור אמור להיות חלק מהתהליך שיסייע לנו להמשיך במסע הגדול יותר של חיינו.

אני אגב תמיד נמצאת בכמה תחנות במקביל, כי אני לא מאלה שסובלים מהפרעת קשב או מבעיה בפיצול הקשב שלי, לא כולם מבינים אותי וגם זה בסדר, העיקר שאני מבינה.

אני מאחלת לכולנו מסע מדהים וממצה ועדיין ממליצה לנסות ללכת עד הסוף בתחנות של החיים, עד כמה שניתן וכל עוד זה משרת את המטרה הסופית שלכם.

השיר מוקדש לפיטר פן בארץ לעולם לא.

hadarcg012-net-il

אין חוקים לאהבה, הבלוג של: הדר גבעתי

כתיבה פרצה אצלי יום אחד כתשוקה והחליטה להישאר בנפשי לעולם.כותבת בלי הפסקה ובעיקר בלילות, בשקט. משתדלת להפתיע, לא מחפשת לרצות את הקוראים עם הברור והמוכר. לשיגעון שלי אין מרפא.

סיפורים נוספים של הדר גבעתי

שתפו בפייסבוק
שתפו בטוויטר
שתפו במייל

אהבו אותנו בפייסבוק

הרשמו לקבלת הניוזלטר שלנו

הרשמו לרשימת התפוצה שלנו וקבלו אהבת חינם למייל שלכם

  • שדה זה מיועד למטרות אימות ויש להשאיר אותו ללא שינוי.

מדברים אהבה שוטף

סיפורים חמים

סיפורים מומלצים

ליצירת קשר

ליצירת קשר