מה היעד שלך?

5aacfb989d05a.jpg

המטוס שחלף מעל ראשי גרם לי לתהות על יעדו. האם הוא עומד לטוס לארץ רחוקה ואקזוטית, בה השמש מחממת את הגוף של הנופשים הרבים בחופים לבנים ומים כחולים וקרירים? או שמא ליעד קרוב, לגיחה קצרה של ביקור ביבשת אירופה הקרובה.

בזמן שאני תוהה, רעש חזק מקפיץ את לבי ממקומי וגורם לי להסיט את מבטי מהר לעבר מקורו. אני לא מזהה את סוג הרעש, אבל שום דבר טוב לא יכול לצאת מסוג רעש כזה. מלבד עשן שמתחיל להתפוגג בזכות הרוח החזקה שנושבת היום, אני שומעת צרחות של אישה המתחננת לעזרה.

אני אמנם עם השקיות של הקניות של יום שישי בידיים שלי ובדרכי לרכב שלי בחניון, אבל משהו בוער בתוכי להפיל את השקיות ולהתחיל לרוץ לאזור מבלי להבין בדיוק מה קרה שם ובמה בדיוק אני יכולה לעזור.

אני לא יודעת לבצע החייאה ולא מבינה בפינוי פצועים, אבל משהו עמוק מתוכי גורם לי לעשות בדיוק את הדבר הזה. אני מניחה את השקיות ליד הכניסה לסופרמרקט ממנו הרגע יצאתי ואני מנסה לא לחשוב על העובדה שקניות של חמש מאות שקלים עלולים להיעלם עד שאשוב אליהם ממקור הרעש והעשן.

הרגליים שלי משיגות את המוח שלי ולפני שאני מבינה מה אני עומדת לעשות, אני מוצאת את עצמי בוחנת את המצב כמו מומחית למקרי חירום. ברכב אחד אני מזהה אשה שתקועה בחגורה שלה בתוך רכב טויוטה כסופה שהפוך על גגו. האשה כבת שלושים, לא מפסיקה לצרוח ולהיאבק בחגורה ואני מבינה שההיסטריה שלה היא שמשאירה אותה שם. מאחור ברכב אני מזהה כסא תינוק ריק ומנסה להבין אם היה שם תינוק בזמן התאונה, אם הוא כבר חולץ עד שהגעתי או שיש באזור הרכב או בתוכו תינוק קטן המחכה לחילוצו והאם הוא שרד את התאונה?

מבטי בכל זאת מוסט לרכב השני, שם שוכב מחוץ לרכב ומסביבו מיליוני רסיסי זכוכית והרבה מאד דם, נער כבן שמונה עשרה שלמרות שעיניו פקוחות ונראה שהוא נושם, הוא אינו אומר מילה או מנסה לזוז ממקומו.

הרחוב הוא רחוב שקט יחסית ובשעה כזו רוב האנשים כבר בבית מתכוננים לשנת הצהריים של יום שישי. לא כולם כמוני, חוזרים מהעבודה שהתחילה בשעה שש בבוקר ומסתיימת בשעה שתיים בצהריים ביום שישי. כרגיל אני האחרונה לצאת מהסופרמקט של דני ביום שישי וברור לי שכל אחד אחר לא היה נכנס ברבע לשתיים לסופרמרקט שנסגר בשעה שתיים.

אני מאפשרת לעצמי חמש שניות בלבד של הגעה להחלטה אם לפנות ימינה לאשה ולתינוק שאולי שם או לא או לנער מצד שמאל.

אני מחליטה לפעול בו זמנית וכמו אשה לנצל את יכולת הרב-משימתיות שבי. אני פונה לנער הצעיר ובוחנת את פגיעתו ובמקביל צועקת לאשה “יש לך שם תינוק ברכב איתך?”

“כן, אבל אני לא יודעת איפה הוא והוא לא בוכה. תעזרי לי לצאת מהחגורה המזדיינת הזאת כבר, בבקשה אני מתחננת” היא צורחת עליי.

הנער מסיט בפעם הראשונה את מבטו לכיווני ודמעות מתחילות לשטוף את פניו ובדרכן גוררות כתמי דם מהשריטות שעטפו את פניו. אני מתחילה להבין שאולי הוא לא היה חגור ועף דרך השממה הקדמית לפי פגיעת הראש והשריטות הרבות על פניו.

“אני אזעיק עזרה, תישאר ער בשבילי בסדר?!” אני אומרת לו . “אני חייבת למצוא את התינוק של האשה” אני מוסיפה ורגע לפני שאני מתרוממת חזרה אני מוצאת חולצה שחורה זרוקה ומניחה אותה על ראשו המדמם בכוח. הוא תופס את הזרוע שלי והדבר היחיד שהוא לוחש לי רגע לפני שעיניו נעצמות הוא “סליחה”. אני לא יודעת על מה הוא מבקש סליחה עדיין ואני רק יכולה לקוות שהוא עוצם אותן באופן זמני ולא לעד.

אני מרגישה שהזמן בורח לי מהר מדי ואני שולפת את הטלפון הנייד שלי מהכיס האחורי של מכנסי הג’ינס שלי, מחייגת מאה למשטרה ובו זמנית מתחילה להתקרב לרכב של האשה.

“משטרה במה אפשר לעזור לך?” עונה לי קול גברי בצדו השני של הקו.

“תאונת דרכים קשה, פצועים, תינוק נעלם, רחוב שמריהו לוין 8,  חולון.” אני יורה לטלפון ומיד מנתקת אותו. אין לי זמן לבזבז עליהם. הוא קיבל את כל המידע שהוא צריך כדי לשלוח לכאן ניידת, אמבולנס ומהר.

הצרחות של האשה ממשיכות להישמע ברקע שלי, אבל אני על אוטומט וכל חושיי מרוכזים כדי לחפש בעיניים ובאוזניים בכי של תינוק או אפילו רחש כלשהו שירמז לי שהוא כאן וחי.

אני מכניסה את ראשי לתוך הרכב ההפוך והופכת כמה שקיות ותיקים שהיו זרוקים על הגג שהפך להיות רצפת הרכב כרגע. שום דבר, כלום. אני מסתובבת במקומי ומנסה לחשב את המרחק שתינוק קטן יכול לעוף מרכב בזמן תאונה, במיוחד אם אינו קשור ומשום מה נראה לי שזה המקרה.

המחשבה שאמו קשורה היטב כל כך שעד רגע זה אינה מצליחה להשתחרר מהחגורה והתינוק שלה ישלם בחייו על כך שלא קשרה אותו בנסיעה, מצליחה לעורר בי גועל וכעס כנגד האם הזו ואני כמעט שמחה שהיא קשורה, אחרת אין לדעת מה הייתי עושה לה.

אני מתחילה להתקרב לשיחים לצד הכביש, להפוך ולהזיז אותם מצד לצד, מנסה לא לפסוח על שום קטע אדמה נסתר מתחת ועדיין כלום.

מרחוק אני מבחינה בדמות של אשה צעירה המביטה בי בסקרנות, אבל לא טורחת להתקרב ולהציע לי עזרה.אני תוהה כמה זמן היא שם ומה היא ראתה או יודעת על הימצאו של התינוק.

מרחוק אני שומעת סירנות מתקרבות ואני מבינה שתפקידי בחלק הזה של האירוע הסתיים. האשה ממשיכה לצרוח והנער עדיין עם עיניים עצומות. אני מתחילה ללכת לאט לכיוונה של האשה שממשיכה להביט בי ואינה זזה גם כשאני מתקרבת אליה במרחק של מטרים ספורים.

“ראית את התינוק?” אני שואלת אותה כאילו שברור לי שהיא תעניק לי את תשובה.

“לא” היא עונה לי והעובדה שהיא לא שואלת איזה תינוק ולא מתייחסת לתאונה הזו מוכיחה לי שהיא משקרת לי.

“את בטוחה?” אני שואלת אותה ורגע לפני שהיא מסתובבת ומתחילה ללכת ממני אני תופסת את הזרוע שלה.

“כן” היא אומרת לי ומנערת את ידה ממני וממשיכה ללכת.

אני עוקבת אחריה ואני בטוחה שהיא יודעת שאני עושה בדיוק את זה, אבל היא לא עוצרת, אלא ממשיכה ליעדה.

כעבור כמה רגעים של הליכה אני נכנסת אחריה לבנין ישן שבכניסתו המוזנחת יושבים שני גברים מבוגרים ומשחקים שש בש. אני או האשה לא מעניינים אותם כדי להפסיק את המשחק ואנחנו חולפות על פניהם והלאה לתוך הבנין.

אני עולה אחריה במדרגות ונכנסת אחריה לדירה מספר שלוש. היא פותחת את דלת הדירה ללא מפתח והדבר הראשון שאני מבחינה בו במרכז הבית ומה שנראה כמו סלון הבית, הוא לול של תינוק. היא מתקרבת ללול ואני אחריה. היא מרימה מתוכו תינוק כבן חצי שנה שנראה בריא, רגוע ולא פגוע, לא כמו שהייתי מצפה מתינוק שעבר כרגע תאונת דרכים קשה.

“של מי התינוק הזה?” אני שואלת אותה בזמן שהיא מלטפת את ראשו.

“שלי” היא מנשקת למצחו בעדינות המתאימה לאם.

“והאשה מהתאונה, איפה התינוק שלה?” אני שואלת בשקט ומביטה בתינוק מניח את ראשו הקט על כתפה של מי שללא ספק יכולה לענות על התיאור של אמו.

“לא היה שם תינוק” היא עונה לי ואני לא מבינה איך היא יודעת את זה מהמרחק שעמדה בו.

“אני מכירה את האשה הזו ואני יודעת בבטחון מלא שהיא היתה בדרכה אליי כדי לקחת את הבן שלי ממני. לפני חצי שנה ילדנו באותו יום בחדר הלידה ושכבנו באותו החדר ביום הראשון, אבל הבן שלה נפטר אחרי יום מסיבוך בלב ומאותו יום שיצאתי מבית החולים, היא התחילה לעקוב אחריי וחשדתי שמשהו לא בסדר בה מבחינה נפשית, אבל לא יכולתי להוכיח או לדעת מה היא רוצה ממני.

הבוקר היא שלחה לי הודעת סמס שהיא באה לבקר אותי והאמת חששתי ממצבה הנפשי אחרי שהיא שלחה לי תמונות של בגדים וצעצועים שהיא קנתה לאחרונה לחדר בביתה שהיה מיועד לתינוק שלה שנפטר. בעלי לא האמין לי וביקש שארחם על האשה המסכנה הזו והבטיח לי שאף אחד לא ייקח את הילד שלנו בחיים.

עמדתי ליד החלון וחיכיתי לראות אם היא באמת תגיע ואז ראיתי את יובל, שכן שלי נכנס עם רכבו ברכבה במהירות, אלא שראיתי את הכל קורה כמו בהילוך איטי. ראיתי אותך ניגשת לעזור להם, אבל לא הייתי מסוגלת להתקרב או להשאיר את יונתן לבדו להרבה זמן לבד ישן בעריסה.  

אם היית משחררת אותה מהחגורה לפני שהמשטרה היתה מגיעה, אני לא יודעת מה היא היתה מסוגלת לעשות לי כדי לקחת את יונתן ממני. אני אפילו לא יודעת מה יקרה עכשיו שיסיימו לטפל בה.” היא אומרת בדמעות.

המומה מהסיפור שלה אני ניגשת לחלון שפונה לרחוב כדי לראות מה קורה שם עכשיו שלבטח כבר הגיעו כוחות סיוע למקום.

אני עומדת בחלון ולידי עומדת האשה ובידיה יונתן שכבר נרדם עליה. שתינו מביטות החוצה לרחוב ומספיקות לראות את האשה שכבר הוצאה מרכבה ללא פגע, נעמדת ומביטה לעבר החלון בו עמדנו. היא יודעת מה שאני יודעת בשלב הזה, ראיתי את זה בעיניה גם מהמרחק הזה וצמרמורת עברה בגבי.

אנחנו עומדות כך שלוש נשים במשולש הזוי של סוד נורא שרק אנחנו מודעות אליו. ברור לי באותו רגע שהסכנה תמשיך לרחף מעל ראשה של האם אם לא יקרה כאן משהו שישבור את זה.

“תני לי את הנייד שלך” אני מבקשת ממנה והיא נותנת לי אותו ללא היסוס.

אני מסתערת הדלת ורצה בכל כוחי במורד המדרגות. אני מצליחה להגיע רגע לפני שהאשה הוכנסה לאמבולנס.

“תעצרו אותה” אני צועקת בנשימה האחרונה שנותרה בי.

חצי שעה מאוחר יותר יכולתי לראות איך כל הקצוות של הסכנה מתפוררים לנגד עיניי. השוטרים הנוספים שהגיעו למקום ועלו לדירתה של האשה הצעירה, לשם בעלה גם הצטרף, לקחו עדויות ונראה שהסכנה שריחפה כענן מעליה בחצי השנה האחרונה כמו התפוגגה מעליה כעת.

היא סימנה לי עם ראשה לאות תודה בעודה מחבקת את בנה הקטן בידה והמשיכה לענות לשאלות השוטרים.

לא ראיתי אף אחד מהם יותר לעולם, אבל אני נזכרת בכך לעיתים כשאני מביטה לשמיים ורואה מטוס שאין לי מושג על יעדו. לא רק מטוסים בשמיים, יעדם נעלם מעיניי, גם אנשים – יעדם לא תמיד ידוע אם טוב הוא או לא.

אני רק יכולה לקוות שאלה שיעדם רע יפגשו בדרך במי שיעצור אותם, אם לא לטובתם אז לטובת אלה שהפכו ליעד שלהם.

 

hadarcg012-net-il

אין חוקים לאהבה, הבלוג של: הדר גבעתי

כתיבה פרצה אצלי יום אחד כתשוקה והחליטה להישאר בנפשי לעולם.כותבת בלי הפסקה ובעיקר בלילות, בשקט. משתדלת להפתיע, לא מחפשת לרצות את הקוראים עם הברור והמוכר. לשיגעון שלי אין מרפא.

סיפורים נוספים של הדר גבעתי

שתפו בפייסבוק
שתפו בטוויטר
שתפו במייל

תוייג בתור:

אהבו אותנו בפייסבוק

הרשמו לקבלת הניוזלטר שלנו

הרשמו לרשימת התפוצה שלנו וקבלו אהבת חינם למייל שלכם

  • שדה זה מיועד למטרות אימות ויש להשאיר אותו ללא שינוי.

מדברים אהבה שוטף

סיפורים חמים

סיפורים מומלצים

ליצירת קשר

ליצירת קשר