מעבר לאופק

59655b3d25924.png

האופק מעולם לא נראה רחוק יותר והכחול מעולם לא נראה כהה יותר ממהשהוא נראה היום. צליל ילדים משחקים מאחוריי ורעש כדורי גומי מכים במטקות הולכים ונעלמים ברקע.

החול מתחת לכפות רגליי כבר התקרר מאז שהגעתי לכאן לפני שעתיים והשמש נפרדת מהצד הזה של העולם בדרך להעיר את הצד השני.

הרוח מייבשת את דמעותיי מהר יותר מקצב התקדמותן מחלונות נפשי בדרכן למטה לתוך המים המלוחים, שנושקים לרגליי, ואז נסוגים שוב לתוך הים התיכון.

בידי האחת אני אוחזת בבקבוק המים שלי, ובידי השנייה אני מחזיקה את המכתב הארור והמקומט מרוב קריאה,וגם את המפתח. אני מתרחקת מעט מהמים הקרירים, נעמדת על החול הרך ומטביעה את אצבעותיי,כדי לאפשר לחול לעטוף אותן, מנסה להיטמע בתוך החול ולקבור בו חלק מהכאב שנותר בי.

במשך דקות רבות מדי אני מנסה להעלות במוחי זיכרון אחד שמח מהשנה האחרונה,ו אינני מצליחה.

“למה דווקא אותו?” אני אומרת בקול לעבר השמים, מאשימה את הגורם היחיד ביקום שיכול להיות אחראי מבחינתי לבדיחה החולנית הזו.

כל חיי הייתי אני החלשה והחולנית, זו שכל הרופאים הכירו אותה בשמה הפרטי, זו שבית החולים ‘רמב”ם’ בחיפה היה ביתה השני. דווקא עכשיו, דווקא כשסוף סוף מגיח אור בקצה המנהרה החשוכה כל כך של חיי, הוא נלקח ממני.

“גם לך הוא לקח מישהו,” קובע קול של אישה שחולפת מאחוריי ונעמדת מימיני.

“איך את יודעת?” אני שואלת בפליאה, מסיטה את מבטי לכיוונה ומבחינה בשערה הלבן והקצר ומעט הקמטים סביב עיניה, שמרמזים על גילה. עיניי יורדות לרגליה היחפות ומתעכבות בדרך על שמלתה הכחולה והארוכה, שהרוח מניעה כמו מוסיקה.

“המילים שלך עצרו אותי.הכאב בתוכן מוכר רק למי שכבר איבד בעבר.”

היא משפילה את מבטה לעבר החול הרך. אני מרימה את ידי לעבר כתפה ומלטפת אותה בניסיון לנחם.

“גם את איבדת את אהובך?” אני מתחרטת על השאלה בשנייה שאני מבטאת אותה. אני מבחינה בדמעה בודדת זוחלת לאטה על סנטרה.

היא מהנהנת קלות ולבי יוצא אליה.יש לי צורך עז ומוזר לחבק ולנחם את האישה הזרה הזו.

“שלושים שנה שלומי ואני היינו נשואים. עברנו את מלחמת יום כיפור, הפציעה ברגל שלו, קשיים כלכליים בשנים שלמד משפטים ולא עבד, ועד שהגיעו, סוף סוף, השנים הטובות,הוא נהרג בפיגוע בירושלים לפני שמונה חודשים.”

נחרדת מדבריה אני נזכרת בפיגוע עליו היא מדברת. אני זוכרת שישבתי ליד מיטתו של אורי בבית החולים וצפינו יחד בדיווח בשידור חי בחדשות אודות הפיגוע הזה.

“אני לא יודע מה טוב יותר, למות לאט עם רעל בעורקיי, או פשוט לא לחזור הביתה יום אחד וזהו,” אורי אמר אז לעצמו יותר מאשר אליי.

“אני זוכרת את האירוע ומצטערת לשמוע על בעלך.זה היה הלם גדול גם עבורי שלא הכרתי אותו או אותך וכאב לי מאוד,” אני אומרת לה, ודמעות, שהפעם אינן מיועדת לי,מלוות את דבריי.

“תודה, יקירתי, ומה אלוהים בחר לקחת ממך?” הפעם היא שואלת בתפקיד המנחמת.

צבע השמים משתנה כמו מצב רוחי, שמזכיר לי למה אני עומדת כאן מול האופק האיןסופי, שכמוהו גם האבל הפרטי שלי. משפחתי מבקשת ממני בכל יום לשחרר את המכתב עם המפתח שהכאב מתלווה אליהם. בדיוק כפי שנהגתי בילדותי, אני לא נותנת דרור לרגשותיי, ובוחרת במקום זאת לאגור אותם בתוכי ולנעול אותם שם. אני מתלבטת אם לשתף את תחושותיי בפעם הראשונה כאן ועכשיו עם האישה, שמרגישה מרגע לרגע פחות זרהלי,ויותר כמו שותפה לדרך השכול.

“את הארוס שלי,” אני פולטת את דבריי מהר, לפני שאתחרט.

“אוי, קטנה שלי, כמה חבל ונורא זה בשבילך, בשבילכם,” היא אינה מייפה את דבריה ולא מנסה לעטוף אותם באותו בד קטיפה נעים שכל משפחתי עוטפת אותי בו מאז היום שבו אורי נפטר בבית החולים, לפני ארבעהחודשים.

“כן, זה באמת נורא, נורא כמו לאבד חלק חיוני מגופך שקשה לתפקד בלעדיו,” אני משיבה.

“מעניין, זה בדיוק המשפט שהבן שלי אמר לי לפני כמה ימים, כשתיאר לי איך הוא רואה את האבל שלנו. האמת, הוא כבר אמור לחזו…”

“אימא, זה התפקיד שלי לעצור בחורות חתיכות על החוף ולהתחיל אתן, לא שלך,” מגיח גבר שמתנשף לאחר מה שנראה כריצה מאומצת על החוף.הוא נראה מבוגר ממני רק במעט, גבוה ונאה.

הוא מחבק את אמו ומשהו בצחוקו המתגלגל מצליח להעלות חיוך אמתי על פניי,מהסוג שכבר מזמן לא נראה במחוזותיי.

“אני שי, אגב,” הוא מושיט לי את ידו ואני נזכרת ששתי ידיי תפוסות ומנסה להעביר את המכתב עם המפתח ליד עם הבקבוק.

ואז זה קורה -המפתח נופל מידיי,צונח לתוך החול וטובע.

ההיסטריה שלי נבנית בבטני מהר. אני מפילה את המכתב ובקבוק המים לחול לידי ונופלת על ברכיי לנקודה בחול שבה אני חושבת שהמפתח נפל, ובמעט האור שנותר מהיום הזה אני מנסה לאתרו.

“אני יודע שתמצאי עם המפתח הזה יום אחד את העיתוי המתאים כדי לפתוח בעזרתו את לבך הגדול והיפה פעם נוספת לאדם שיוכל לאהוב אותךכפי שאני אוהב אותך לנצח.” הדמעות פורצות ממני עם הזיכרון הצורב של המילים האלו שנחרטו בי ממאות הפעמים שקראתי אותן במכתב שאורי השאיר לי לאחר מותו.

אני ממשיכה לחפור בחול,ולפתע אור ממוקד מאיר מעליי. אני מביטה למעלה ומגלה ששי מאיר עם פנס הטלפון הנייד שלו לעברי, מסייע לי למצוא את האבדה שלי. הוא אינו יודע כמה חשוב לי המפתח הזה, אבל הקמט בין עיניו מבהיר לי בכל זאת כי הוא מודאג בשבילי.

אני לוקחת שתי נשימות מרגיעות, מאמצת את עיניי, מעבירה את ידיי בחול ומסרקת בעזרת ציפורניי את החול לאט מצד לצד ואז אני מרגישה אותו שוב. הוא כאן, בין אצבעותיי.

אני רוצה כל כך להביט למעלה ולספר לשי ולאמו שהנה מצאתי את המפתח של אורי, אבל משהו עוצר בעדי ברגע האחרון. אני מאפשרת לעצמי עוד כמה שניות לתהות למה אני לא עושה את הדבר הטבעי ביותר עבורי – להרים את המפתח ולהחזיר אותו אליי.

אולי באמת הגיע הזמן לשחרר.אולי זה הסימן שאני צריכה לפתוח את הלב,לאפשר לעוד אדם לאהוב אותי ולהכניס אותו לצד המקום המיוחד של אורי שם? אני תוהה ביני לבין עצמי בזמן שאני מתרוממת מהחול.

אני מנערת את החול מרגליי וידיי ושני זוגות עיניים מביטות בי בציפייה ותוהות האם הצלחתי במשימתי. שי מושיט לי את בקבוק המים והמכתב המקומט שלי. כפות ידיו גדולות ומחוספסות, מעידות על אדם שעובד עם ידיו רוב שעות היום, ואני נסחפת לרגע ומדמיינת את ההרגשה של ידיו מלטפות את  עורי הרך והחם.

“לא מצאתי את המפתח, אבל זה בסדר עכשיו, אני כבר לא זקוקה לו יותר. אני חושבת שהמקום שהמפתח מיועד לוכבר פתוח, ואין טעם לנעול אותו יותר.”

הם מביטים זה בזה ואחר כך שוב בי ומחייכים.

“אנחנו בדיוק הולכים לשתות משהו בבית הקפה הסמוך לחוף. למה שלא תצטרפי אלינו?” שואל אותישי, עם החיוך היפה שלו, והצחוק שב לקולו. הו, כמה הצחוק הזה נעים לאוזניי.

“בשמחה,” אני עונה בהתלהבות. שניהם מחייכים לעברי ואנחנו מתחילים לצעוד לכיוון ההפוך מהאופק.

אני מביטה לאחור שוב לנקודה בחול שבה המפתח נקבר, ותוהה מה היה תפקידו של אורי שם למעלה במפגש המקרי והגורלי הזה היום.אני מסתובבת בחזרה והולכת לצד שני אנשים זרים לי, ששותפים לרגע מכריע,שבו הייתה להם השפעה גדולה מבלי שכלל התכוונו לכך, ואני תוהה כמה זרים ניסו במהלך התקופה הזו לגעת בי ולא עברו את המחסומים שהצבתי בפניהם, ואילו הזדמנויות מנעתי מעצמי. לא עוד, אני אומרת לעצמי, לא עוד.

hadarcg012-net-il

אין חוקים לאהבה, הבלוג של: הדר גבעתי

כתיבה פרצה אצלי יום אחד כתשוקה והחליטה להישאר בנפשי לעולם.כותבת בלי הפסקה ובעיקר בלילות, בשקט. משתדלת להפתיע, לא מחפשת לרצות את הקוראים עם הברור והמוכר. לשיגעון שלי אין מרפא.

סיפורים נוספים של הדר גבעתי

שתפו בפייסבוק
שתפו בטוויטר
שתפו במייל

אהבו אותנו בפייסבוק

הרשמו לקבלת הניוזלטר שלנו

הרשמו לרשימת התפוצה שלנו וקבלו אהבת חינם למייל שלכם

  • שדה זה מיועד למטרות אימות ויש להשאיר אותו ללא שינוי.

מדברים אהבה שוטף

סיפורים חמים

סיפורים מומלצים

ליצירת קשר

ליצירת קשר