נגיסה בתפוח

5925600786c8f.jpg

מותשת, לאחר חצי יממה של טיסה, ללא שינה, אני עומדת בתור המסודר של כל הנוסעים הממתינים למוניות. גל חום שקיבל את פניי עם יציאתי, גורם לי לפשוט את ג’קט הג’ינס, כך שנותרתי עם שמלת קיץ פרחונית, קצרה ודקה.

אני מביטה בפניהם של המוני הנוסעים המתרוצצים מחוץ לשדה התעופה, חלקם כמוני, מגיעים לכאן בפעם הראשונה וחלקם שבים לביתם, מיעדים שונים ברחבי התבל.

אני תוהה כמה מהם נחתו כרגע ומקווים, בדיוק כמוני, שגורלם ישתנה מקצה לקצה בזכות הביקור שלהם באחת הערים הכי מתוירות בעולם.

כל כך הרבה הקשרים רעים מיוחסים לאורך ההיסטוריה ובאגדות לתפוח אדום אחד ותמים מראה, החל מעונשם של חוה והנחש שנגסו בו ועד שלגיה שנפלה לתרדמת, ממנה התעוררה רק בזכת נשיקת הנסיך.

אני מרימה את מבטי לעבר השמיים הכחולים ומרגישה כי המלאך השומר עליי במרומים, נמצא גם כאן ומלווה אותי למרות המרחק העצום שלי מביתי ומהמקום בו איבדתי אותו לפני שנים, לא רבות מספיק, כדי שזה יפסיק לכאוב כל כך.

“בבקשה תעשה שהנגיסה שאקח מהתפוח הגדול הזה לא יזיק לי” אני נושאת את התפילה החרישית הזו בלבי ומתקדמת לאטי בתור הארוך.

דקות ארוכות חולפות עד שתורי מגיע ומונית צהובה מגיחה לכיווני ועוצרת לידי. נהג כהה עור, ממוצא לא מזוהה מחזיק על פניו חיוך גדול ואני שמחה שלפחות אני מתקבלת בברכה במקום הזר הזה.

“לאן ילדה יפה?” הוא זורק לעברי בזמן שהוא מביט בתרמיל גבי הסגול ומבין שהגעתי לכאן ללא כל מזוודה.

“אני לא ממש בטוחה” אני עונה לו וזוכה למבט שנע בין רחמים להפתעה.

“אני לא יכול לקחת אותך לביתי, אשתי לא ממש מסכימה שתהיה לנו בבית יותר מאשה אחת, לצערי” הוא צוחק וקורץ לי. אני מחייכת אליו ובו זמנית מנסה להחליט באיזו דרך נכון יותר עבורי לבחור.

אני מנסה להיזכר במילים שלו מההתכתבויות שלנו ומחליטה להעניק לגורל שהפגיש בינינו, הזדמנות נוספת, להמשיך את מה שהתחיל בישראל לפני שנתיים.

“לאילו מהמקומות הבאים אגיע מהר יותר, לכתובת הזו שרשומה כאן או לבניין האמפייר סטייט? אני שואלת את הנהג בזמן שאנחנו מתקרבים ליציאה הראשית של שדה התעופה לכיוון הכביש.

“בשעה הזאת, אני חושב שעדיף להגיע לאמפייר סטייט, למרות שהדרכים לשני המקומות עמוסות מאד בשעה זו.” הוא מציין ונראה שלפחות כעת שיש לו יעד הוא נרגע מהמחשבה שיש לו לאן לקחת אותי.

“יש לך הזמנה למלון בניו יורק? או שאת ישנה אצל משפחה או חברים?” הוא שואל מתוך סקרנות ואני מתחילה לחשוב שהאדם הזר שרק פגשתי, באמת דואג לי באופן מוזר.

אני תוהה איך קרה שדווקא אדם זר לי לחלוטין מגלה בי עניין ודאגה, שלא זכיתי לה מעולם מאף אדם קרוב לי, מלבד המלאך הפרטי שלי, כשעוד היה חי. אפילו הפעולה הפשוטה של שליחת הודעה או טלפון מהיר, שרוב נוסעי המטוס ביצעו כשרק נחת המטוס, היתה משונה לי. לא היה לי למי להודיע על נחיתתי בשלום במדינה זרה.

“לא, לא הזמנתי מלון ואין לי כאן משפחה או חברים” אני עונה לו באדישות ומבחינה, כשהוא מרים את עיניו לכיוון המראה, מעל ראשו, שהוא מביט בי ומנסה לבחון את מילותיי האחרונות.

“ילדה יפה, ניו יורק זה לא מקום להסתובב בו בלילה לבד!” הוא אומר, שוב בקול המודאג והכי קרוב לאבהי שאני מזהה.

“אני לא ילדה, אני כבר בת עשרים וחמש ואני אמורה לפגוש בניו יורק מישהו היום בערב, אם אמצא אותו היום” אני אומרת בטון בטוח ומקווה שהמשפט הזה יצליח לעבוד גם עליי באותו אופן שזה אמור לעבוד עליו.

“הוא יודע שאת כבר כאן?” הוא ממשיך בשלו ואני מתחילה להתעייף מהשאלות שלו, לאחר שעות הטיסה הרבות ללא שינה.

“אם אתה חייב לדעת, אז לא” אני עונה ומנסה לגרום לו להבין שאני כבר שבעה משאלותיו החטטניות.

“אז איך תדעי ומה תעשי אם הוא לא יהיה במקום שאנחנו מגיעים אליו עכשיו?” הוא מתעלם מרמזיי ואני מחליטה לעשות לכך סוף.

“אני אסתדר, כל חיי הסתדרתי לבד ואני לא צריכה שאף אחד יעזור לי לא במקום שהגעתי ממנו ולא כאן, תודה על ההתעניינות והדאגה, אבל הכל בסדר” אני מנסה להישמע כמה שיותר נחושה כדי לסיים את השיחה.

שקט משתרר במונית בדקות הקרובות ואני נושמת לרווחה ומניחה לעיניי להיעצם לכמה דקות של נמנום, כדי שאוכל לחשוב בצורה מפוכחת וערנית ברגע שאפגוש אותו.

מעולם לא פעלתי מתוך דחף פתאומי, כפי שעשיתי הפעם וטרם החלטתי אם אני משוגעת או שאולי בפעם הראשונה בחיי אני פועלת סוף סוף מהאיבר ההוא הפועם בחזה שלי, זה שלא היה בשימוש אצלי, בעת קבלת החלטות חשובות עד היום.

“הגענו” אני שומעת אותו מבעד לערפילי הנמנום ואני מיד מתיישרת במושב ושולפת את ארנקי, כדי לשלם לו עבור הנסיעה.

הסכום נראה לי מעט מדי עבור נסיעה ארוכה יחסית, אבל אני לא מתווכחת איתו ומתכוננת לצאת מהמונית.

התרגשות אוחזת בי ורעד קל עובר בגבי, עם  ההבנה שהנה הגיע ככל הנראה הרגע הגורלי שיצרתי לעצמי לאחר לבטים לא קטנים בימים האחרונים.

“אני מאחל לך בהצלחה, ילדה יפה ותשמרי על עצמך” הנהג אומר לגבי, כעת שאני מרימה את ראשי לעבר המבנה הכי גבוה שנתקלתי בו במהלך חיי.

“תודה” היא  המילה היחידה שאני אומרת לו ומנסה להתמודד עם הבעיה של מה שאני רואה כעת מול עיניי. תור ארוך של עשרות רבות של תיירים פוקד את המקום ואני מבינה שאאלץ לעמוד ודאי שעה ארוכה בתור כדי להגיע לבסוף ליעדי.

אני רוכשת כרטיס כניסה, קרוב לבנין ונעמדת בתור הארוך שלפניי. ספרים תמיד היו ידידיי הטובים ביותר ואני שולפת מהתרמיל שלי ספר חדש שטרם התחלתי ומחליטה להעביר איתו את השעה הקרובה.

למרות העייפות, אני מצליחה להתרכז בספר ובו זמנית להתקדם בתור הארוך, ממנו נשמעות שפות כה רבות, שאת רובן אני מזהה. צרפתית, ספרדית, סינית, אנגלית, פורטוגזית ועוד. אחרי כמה דקות אני שולפת את האוזניות שלי ומאפשרת למוזיקה שאני מכירה ואוהבת לשטוף את אוזניי ורק אז אני מתנתקת לחלוטין מסביבתי ומתמסרת לספר.

גורד השחקים הזה עומד שם משנת אלף תשע מאות שלושים ואחד ועדיין מושך אליו כל כך הרבה תיירים, למרות שכעת הוא רק חמישי בגובהו בארצות הברית. אני מבינה למה ג’וש בוחר בכל שנה, דווקא בתאריך הזה, לחזור ולפקוד אותו בקומת התצפית שלו. גם אני כמוהו מחפשת בכל שנה בתאריך המיוחד שלי את המקום הגבוה ביותר בסביבתי, כדי להתמסר לגובה שמקטין לכמה רגעים את כל צרותיי למטה.

שעה וחצי אחרי שאני סובלת בשקט בתור הארוך ומתקדמת בו באיטיות מטריפה, אני נכנסת למעלית האחרונה שמובילה אותי לפסגת הבניין. המוני אנשים מציפים את הקומה ואני נדחפת ביניהם ומנסה לתור בעיניי את הדבר היחיד, שבשבילו טרחתי כה רבות כדי להגיע לנקודה הזו. הנוף שאני לא יכולה להתעלם מיופיו המרהיב מציף אותי בהתרגשות מיוחדת ואני מרגישה לרגע כה קטנה וזניחה לעומת העולם הגדול שנפרש לנגד עיניי.

הצרות שהשארתי מאחוריי, משמעותיים רק עבורי ורק אני אוכל לסדר אותם בהמשך הדרך, אבל אני מדחיקה אותם למקום אפל ורחוק בראשי ומפנה מקום לדבר אחד בלבד.

אני עומדת בראש גרם המדרגות של המרפסת ובין מבט חפוז לנוף הנגלה בין הסורגים לבין חיפוש בין כל ראשי האנשים הרבים כאן, אני מבינה שאני עדיין עם האוזניות, מלווה במוזיקה שמזרימה לראשי מילים ומנגינות מוכרות היטב לשנינו. רשימת השירים שלנו נבנתה בשנתיים האחרונות בהתכתבויות ובה מסרים מילוליים לרגשות שלנו, שהלכו והתעצמו עם הזמן.

השארתי מאחור,בעברי, את האכזבות שלי ואת כל הגשרים ששרפתי לאורך חיי, כדי שלא יוכלו למנוע ממני לבנות גשר חדש לעבר הדבר הטוב, שעמד כרגע לנגד עיניי והזמין אותי להיות חלק מחייו.

בשניה שאני שולפת את האוזניות אני שומעת סוף של צעקה שנשמעת כמו החלק האחרון של שמי ואני תוהה עד כמה אני מדמיינת את מה שאני רוצה לשמוע.

“ל י נ ו ייייי” אני שומעת הפעם ברור יותר, מאחורי גבי ומבינה שזה לא היה בדמיוני ושהצלחתי במשימתי אחרי הכל.

אני מסתובבת לאחור ומבחינה בגוף שמנסה להידחף בכוח בין האנשים ואני מחליטה לעשות את אותו הדבר ודוחפת את גופי, מבלי להתנצל, בין כל האנשים, עד שפניי פוגשות את פניו של ג’וש.

כל ההמולה והרעש מסביבנו נעלמים וכעת זה רק אנחנו כאן לבד. מבט כחול מול מבט חום שמתמזגים ומעבירים דרכם מסרים זהים. אני תוהה אם באחד המסרים שהוא שולח לי, הוא מקווה בדיוק כמוני לנשיקה סוחפת וזהה לזו שנפרדנו אחריה לפני שנתיים.

שבוע של הכרות שהתחילה במסיבת חוף בתל אביב, שהובילה לשנתיים של התקשרות בהתכתבויות וסקייפ בלבד, מתנקזים לרגע הזה שכל כך הרבה הבטחות תלויות בו.

“מצאת אותי!” הוא לוחש לאוזני וקרבת פניו לפניי מעוררת את יתר איברי גופי, מזכירה לי לילות של עונג והנאה, כמותם לא מצאתי עד שהכרתי אותו וכמותם לא ניסיתי להכיר מאז. הריח הייחודי שלו מכה באפי כמו צונאמי ועוטף אותי כמו שמיכה רכה ונעימה ביום סתווי וקריר. אני מרגישה מוגנת ורצויה כפי שלא הרגשתי מעודי עם אף אדם ובשום מקום אחר בעולם.

המילים נעלמות ממני ואני מהנהנת לעברו ואני לא צריכה להסביר לו איך אני יודעת שהוא כאן. כמו בכל שנה בתאריך הזה שהוא גם יום הולדתו, הוא מגיע לכאן להיזכר ביום הטוב והרע ביותר בחייו. זה גם היה היום שהוביל אותו לתל אביב מלכתחילה וגרם לנו להיפגש. את כל מה שהוא איבד בתאריך הזה, גם עשרות ימי הולדת שמחים לא ישיבו לו, אבל עכשיו שאני כאן מולו, אני מבחינה שמשהו בו נרגע והשתחרר ואני רוצה להאמין שנוכחותי היא אכן הסיבה לכך.

“לא איבדתי אותך, כך שלא הייתי צריכה למצוא אותך, ידעתי בלבי בדיוק איפה לאתר אותך. אותם כוחות שהובילו אותך לחיי, משכו אותי אליך” אני לוחשת לו חזרה.

מדי פעם אנשים נתקלים בנו ומחזירים אותנו למציאות סביבנו, אבל מבט, יד שמלטפת את הלחי שלי ושחזור של הנשיקה ההיא מחזירים אותנו לעולם שלנו, בו רק אנחנו נוכחים.

“בואי נלך הביתה” הוא לוקח את ידי בידו והדרך בה הוא אומר “הביתה” מרעידה את כל עולמי. בזמן שאני מניעה את גופי אחריו ומתמסרת לצעדים הבאים שלי, אני חשה שאני מוסרת את נפשי ולבי לאדם היחיד, שאני בוטחת בו בחיי.

אני מרגישה שאני עומדת לקפוץ ממטוס בלי מצנח ומקווה שג’וש יתפוס אותי, רגע לפני שגופי יפגע באדמה הקשה וינפץ אותי, את חלומותיי ואת הסיכוי האחרון שאני מעניקה לעולם הזה.

בכניסה לדירתו, שלמדתי להכיר דרך הסיורים הוירטואליים שעשה לי במהלך השנתיים האחרונות, אני מבחינה בקערה מלאה בתפוחים אדומים ועסיסיים שלא זכרתי מהתמונות האחרונות שלו בדירתו.

אני מיד מרגישה בבית ובזמן שהוא מניח את התרמיל שלי על הספה בסלון, אני ניגשת לקערה ובוחרת את התפוח שנראה הכי פחות מבריק, הכי פחות אדום והכי פחות יפה מכולם, בדיוק כפי שהרגשתי כל חיי.

אני עוצמת את עיניי ונוגסת בו חתיכה גדולה ומתחילה ללעוס אותה ומניחה למגע הקטיפתי שלו, לטעמו המתוק ולריחו למלא את חושיי הנותרים, כעת שעיניי עצומות.

“התחלתי ללמוד לאהוב תפוחים מאז ישראל. הם מזכירים לי אותך” הוא מפתיע אותי בזמן שהוא עוטף את ידיו מאחורי גופי ולעבר בטני.

“איך זה שתפוח מזכיר לך אותי?” אני שואלת אותו ותוהה לאן הוא מוביל עם האבחנה הזו.

“התפוח יפה ומבריק כמוך, הוא עטוף בקליפה לא רכה שמגוננת עליו מפני פגיעה חיצונית, אבל ברגע שאתה נוגס בו וחוצה את הקליפה, אתה פוגש מעדן שכולו טוהר, מתיקות והבטחות, בדיוק כמוך”. נשיקותיו על עורפי גורמים לי ללעוס מהר את החתיכה שבפי, כי כל מה שאני רוצה כעת, זה רק לנגוס בו.

אני ממתינה לראות אם הנגיסה בתפוח תביא עמה בשורות רעות או שאולי אגלה כמו ניוטון שהתפוח, שנפל ארצה והיווה לו השראה לתורה שלמה, יעבוד גם כאן. בדיוק כמו בתורת הכבידה, אנחנו גופים שהפעילו זה על זה כוח ממרחק וללא מגע, לפחות לא בשנתיים האחרונות.

כאילו הזמן עמד מלכת בשנתיים האחרונות, הגוף שלנו זוכר את כל התנועות, שהובילו אותנו אז לגבהים שהגענו אליהם רק אחד עם השני. מוחנו משחזר את הריחות והטעמים, שלא יכלו לצלוח את המפגש בין שני המסכים עד כה.

התפוח שננגס בערב נשכח מזמן, לאחר שהתגלגל על הרצפה ונותר שם עד למחרת בבוקר, עדות לכך, שלא רצינו לחכות דקה נוספת מבלי להרגיש אחד את השני במגע ידינו ולא רק בליטוף מילותינו ותמונות, סיבות שהובילו אותי עד לכאן.

אני יודעת שאני משאירה מאחור רק כאב, אכזבה וחוויות מפויחות, אבל אחרי הלילה הזה והמילים שנאמרו במהלכו בינינו, אני מוכנה לקפוץ ראש מהבניין הכי גבוה בעולם. אני מתמלאת בבטחון מלא, שהפעם יש מי שיתפוס אותי ולא יעזוב לעולם.

אני מרימה את התפוח הרקוב מהרצפה ומשליכה אותו לפח ולרגע אחד, נראה כאילו החלק שננגס קורץ אליי ואני מבינה שהיעפת שלי, ככל הנראה, חזקה ממני ברגעים האלה.

אני ניגשת לקערת התפוחים בוחרת הפעם את התפוח האדום והיפה ביותר מהערמה ומחליטה לסיים את כולו, בזמן שאני ממתינה לשארית חיי, המוטלת כרגע על המיטה בחדר השינה, להתעורר ולהתחיל מחדש.

 

 

 

 

 

hadarcg012-net-il

אין חוקים לאהבה, הבלוג של: הדר גבעתי

כתיבה פרצה אצלי יום אחד כתשוקה והחליטה להישאר בנפשי לעולם.כותבת בלי הפסקה ובעיקר בלילות, בשקט. משתדלת להפתיע, לא מחפשת לרצות את הקוראים עם הברור והמוכר. לשיגעון שלי אין מרפא.

סיפורים נוספים של הדר גבעתי

שתפו בפייסבוק
שתפו בטוויטר
שתפו במייל

תוייג בתור:

אהבו אותנו בפייסבוק

הרשמו לקבלת הניוזלטר שלנו

הרשמו לרשימת התפוצה שלנו וקבלו אהבת חינם למייל שלכם

  • שדה זה מיועד למטרות אימות ויש להשאיר אותו ללא שינוי.

מדברים אהבה שוטף

סיפורים חמים

סיפורים מומלצים

ליצירת קשר

ליצירת קשר