נשיקה בהפתעה


“בקפיצה אחת, אלכס, קפיצה אחת וזהו”

 כמו חיילת ממושמעת אני מצייתת  לה, וקופצת למים. ספלאש גדול.

הקור של המים בבור מכה בי כמו אגרוף בבטן. כל כך קפוא עד שאני משתנקת. הלב שלי פועם בחוזקה אך כאילו לכוד בין הצלעות שמתהדקות עליו, ועל ראותי המתחננות לאוויר מעוצמת הקור מכווץ השרירים. אני מנסה לומר משהו. אבל בהתחלה, כל מה שבוקע מפי הוא ספק יבבה ספק חרחור.  צמרמורת עוברת  בי ומתפשטת בכל חלקי גופי.

 “קר לי.”.

 אני מחבקת את עצמי בתוך המים הקפואים. שיניי נוקשות וכמעט נוגסות את לשוני.  כולי רועדת מכף רגל ועד קודקוד. עורי סמור עד כאב.

מיכל שוחה, צוחקת, ומקפצת במים כמו ילדה קטנה.

“קפצי כבר! ותתחילי לשחות.”

 היא מצווה עליי.

  “את תתרגלי למים.” 

הצעקה שלה מהדהדת באוזניי, כשהיא צועקת לעברי בקריאות עידוד. ההיסוס אם לקפוץ למים עדיין ישנו.  אני מסתכלת עליה. היא שוחה להנאתה, ונראה כאילו היא מרחפת על פני המים. ממש כמו נוצה קלה ששטה עם הזרם. שיערה השחור  צף במים, עיניה עצומות.  לחייה מקבלות גוון ורדרד, ופניה הבהירות נראות עדינות יותר.  היא נראית לי הבחורה הכי יפה, כשהיא שוחה בתנועות חינניות. כל כך שונה בלי איפור, ולדעתי גם יותר יפה. גובה המים  קצת מלחיץ אותי אני מהססת אם לקפוץ. היא קולטת את זה, ומבינה שאין לי אומץ לקפוץ למים.  היא מתקרבת אלי, מושיטה את ידה, ועוזרת לי להיכנס למים.

“בואי, תעשי כמוני. תעלי, ותרדי במים. בקפיצות קטנות כמו אילה. אל תפחדי” 

המילים שלה מנחמות אותי. אני נותנת בה את כל מבטחי. כמו אבא שמלמד את ילדתו הקטנה לשחות בפעם הראשונה. גובה המים מגיעים לי עד החזה בערך. מיכל בועטת ברגליה, שוחה במעגלים. אני עושה את אותו הדבר כמוה. המים קרים בהתחלה, ומבוכה מתפשטת על פניי, כשאני חושבת שהחזה שלי, בטח קופץ על קו המים כמו החזה שלה. היא מסתכלת עלי, כמו שאני מסתכלת עליה. ואולי,  זו אני שנועצת בה עיניים יותר ממנה? 

לאט, לאט אני מתרגלת לקור של המים, או שהחום בתוכי גובר על הקור. זה כבר לא מרגיש לוחץ וקפוא, אלא מרענן, קריר ונעים. אני ממש מתחילה להנות, ואפילו העירום שלי לא מטריד אותי יותר. בעקבות הנינוחות של מיכל מרגיש לי נוח וטבעי בתוך המים. כאילו אני באמבטיה הפרטית שלי בבית.

“נו, אמרתי לך שיהיה כיף או לא?” היא אומרת ומתרחקת ממני קצת, בחצי שחייה, חצי בעיטה בקרקעית החלקלקה של הבור. 

היא משפריצה עלי מים, אני מחזירה בנתז משלי. במשך כמה דקות אנחנו מנהלות מלחמת מים כמו ילדות קטנות. אני לא זוכרת מתי נהנתי ככה. אני לא זוכרת בכלל. אף פעם לא היו לי חברות שאוכל להשתובב איתן. אנחנו משתוללות ומשפריצות. מסתערות זו על זו במטחי מים, ומנתקות מגע.  בעיניים עצומות אני מכה במים, וכאילו מעצמן זרועותיי נפרשות לצדדים, ואני נותנת לעצמי לצוף על המים. תחושת שחרור ממלאת אותי. גם זרועותיה של מיכל נפרשות הצידה, והיא נשכבת אחורנית וצפה. וככה תוך כדי שאנחנו צפות, אנחנו שלובות ידיים. אף אחת מאיתנו לא מנתקת מגע הפעם, אנחנו מתנגשות חזיתית בהילוך איטי, בעיניים חצי עצומות, כשאנחנו מתרוממות, החיבוק קורה בדיוק בסופה של תחושת הנאה מושלמת .בטן אל בטן. חזה אל חזה. רגליים משתלבות ונפגשות מתחת למים בתנועות קלות. הלחי של מיכל צמודה לשלי. הנשימות שלה באוזן שלי. הסנטר שלי על הכתף שלה. כל זה נמשך בטח רגע כמה שניות, אבל אני מרגישה כאילו חיבקתי אותה שעה. ככה אנחנו צמודות ובין עור לעור מפרידים רק מים. החיבוק נשבר בלי מבוכה. הרגשה שקרה משהו שלא צריך לקרות. בבור המים הזה, הכל מרגיש פשוט קל, ונכון. אנחנו כבר לא משפריצות, רק צפות במים ומשוחחות. המים ששטפו את העכבות בחיבוק, שוטפים גם את המחסומים במילים. הייתי אומרת ש”חרצובות לשוננו הותרו” אבל זה ביטוי שיחכה עוד כמה שנים לפסיכומטרי. מיכל מספרת לי על החיים שלה, אני מביטה בה בביישנות. היא מתחילה לספר,

“הייתי בת חמש או שש. ילדה קטנה, מבולבלת ומפוחדת.  היה זה יום נעים והשמש זרחה באותו היום.  אני זוכרת שאמא לבשה שמלה אדומה. השמלה עם הפרחים. זו שהכי אני אוהבת שהיא לובשת. באותו יום אמא אספה את שיערה, ולראשה שמה סיכת ראש בצורת פרפר, משובצת אבנים צבעוניות. אני זוכרת שהסתכלתי עליה, ואמרתי לה שהיא יפה. אז היא הסירה אותה מהראש, חייכה אלי, ושמה לי אותה בשיער.  אני חייכתי וחיבקתי אותה חזק. נפרדתי מאבא ואמא בחיבוק. הייתי חסרת סבלנות. חיכיתי  שהם יחזרו מהטיול שלהם, ויביאו לי את המתנות שהבטיחו לי. הם לא חזרו. שאלתי  בכל יום את סבתא, 

“איפה אבא ואמא? למה הם לא באים?” 

ובכל יום הייתה עונה,

“אל תדאגי חמודה, הם יבואו”

היא הייתה מחבקת אותי ונותנת לי עוגית שוקולד, כדי להרגיע אותי.

סבתא, תמיד אמרה שלא כדאי לאכול הרבה דברים מתוקים, כי זה הורס את השיניים. אבל באותו זמן, היא נתנה לי כל יום שוקולד. ואף פעם לא שאלתי, למה עכשיו היא מרשה. 

אחרי שבוע שכבר שאלתי מיליון פעם הבנתי שהם כבר לא יחזרו לעולם. בכיתי בכי היסטרי. 

מיכל עיוותה את פניה, עיניה ברקו, כאילו היא עומדת לבכות, אך היא חנקה את דמעותיה, והמשיכה. 

שנאתי אותם שהשאירו אותי לבד עם סבתא. רק כשגדלתי ובגרתי קצת, אמרו לי שאבא ואמא מתו בתאונת דרכים. זו היתה טרגדיה של חיי. הרגשתי שרימו אותי.

מיכל עצרה, ונשמה עמוק. אחרי דקה או שתיים, המשיכה

 אחרי כמה שנים, סבתא נפטרה. לא היה מי שיטפל בי. אז שלחו אותי לבתי אומנה. לא הסתדרתי עם אף אחד, והפכתי לילדה מרדנית, וחוצפנית. הזהירו אותי כמה פעמים, שאם לא אשפר את ההתנהגות שלי, אמצא את עצמי ברחוב, או במוסד לילדים בסיכון. אז השתדלתי להיות טובה, ואפילו מנומסת.

מיכל עצרה, הוציאה סיגריה מחפיסת הסיגריות והציתה אותה בעצבנות, שאפה, ונשפה, והמשיכה. 

 עד שפעם אחת, הייתי בבית אומנה, של אישה שאהבתי. היא אהבה אותי גם, וטיפחה אותי, נתנה לי הכל.

מיכל נשמה בקושי. ידעתי שמה שהיא הולכת לומר, קשה לה מאוד. כרכתי את זרועי סביב זרועה, ולחשתי, 

“זה בסדר. את לא חייבת להמשיך” אמרתי והרגשתי צורך לחבק אותה חזק.

 היא הביטה בי. בקושי יכלה לנשום כשנזכרה בזה,

אך האבא החורג שלי. היא עצרה, על סף דמעות. עוד רגע היא נחנקת, ואז אמרה בקול חנוק,

כשהייתי כבר בת עשר, הוא התחיל לעשות דברים שבהתחלה לא ידעתי אם זה מותר או לא. הוא נגע בי במקומות שלא היה אמור לגעת. היא נזכרת, טומנת את פניה בידיה.

“לא יכולתי לעשות כלום שיפסיק.. לא יכולתי” כל גופה רעד והיא ייבבה בבכי. חיבקתי אותה חזק ולא הרפיתי ממנה. אמא ראתה אותו, השתוללה, והתחילה לצרוח עליו. היא קיללה אותו ושנאה אותו כל כך. וכשהיא הייתה מביטה בי, הרגשתי שהיא מאשימה אותי, למרות שלא עשיתי כלום.

המילים נשפכו החוצה כמו נהר,מיכל בכתה ואני בכיתי איתה.

  בגיל חמש עשרה, אחרי שהיא התמכרה לשתיה, והיו צריכים לאשפז אותה, ברחתי מהבית. לא רציתי להישאר עם האבא החורג שלי. הסתובבתי ברחובות. הייתי אוכלת מהיד לפה. מחפשת אוכל בפחי אשפה. כשהיה גשם, הייתי מסתתרת בתחנות אוטובוס, או בבתים נטושים. הייתי ילדת רחוב. ניסיתי להשיג עבודה, אך כשראו את מצבי, אף אחד לא רצה להעסיק אותי. עד שפגשתי את מרקו. הוא לא היה הגבר המושלם, אך הוא נתן לי עבודה במועדון שלו, וקורת גג ואוכל. 

“שם למדת לרקוד” אמרתי.

מיכל הנהנה בראשה בהסכמה, ונדמה כי חיוך קטן נגנב אל שפתיה. והיא המשיכה, עבדתי בשבילו במועדון. הייתי הכי טובה מכל הבנות. הכסף זרם בלי הפסקה, עד שהתחילו ההצקות.

כל הגברים האלה, שניסו לשדל אותי. לפתע מיכל חדלה שוב לדבר, הוציאה סיגריה והציתה אותה. כשהיא נושפת ושואפת. 

דמעות זלגו על לחייה של מיכל, והיא התעלמה מהם והמשיכה לספר. שתקתי. 

 החלטתי שאני עוזבת את מרקו ואת המועדון, והולכת ללמוד. חסכתי קצת מהעבודה שעבדתי במועדון, ועוד כמה עבודות מזדמנות, והתחלתי ללמוד בפנימיה. כשהמורה להיסטוריה שמע את כל מה שעבר עלי, הוא דיבר עם אישתו עלי, והם אימצו אותי. בגלל שלא היה להם ילדים. הבטחתי לעצמי, שאהיה הכי טובה, בתנאי, שיתנו לי את החופש שלי, ואני קובעת את הכללים. הם הסכימו. בתנאי אחד, שלא אעבוד בזנות, ולא אכפיש את שמם. וזהו. מאז אני איתם. אבל את רואה. נשארתי עדיין אני מיכל. לא יכולתי להישאר אדישה לדבריה של מיכל וחיבקתי אותה חזק. 

“מה שחשוב שאת בסדר מיכל. את גיבורה, ואת חזקה” 

ישבנו שם כמה זמן. מיכל הציעה לי סיגריה, ולקחתי ממנה. זאת הפעם הראשונה שעישנתי.

“מיכל, את הכי בסדר בעולם. ואני גאה בך כי עברת דרך, שלא כולם היו מצליחים לעבור. את לוחמת אמיתית”

מיכל חייכה אלי, ואני חייכתי אליה בחזרה. סודותיה של מיכל נגעו בליבי, יותר ממה שחשבתי. הבטחתי לנצור את הסודות שלה, עמוק בתוכי. מיכל חיבקה אותי חזק ואפילו צחקה אחריי.

אחר כך, סיפרתי לה דברים קטנים ולא מסעירים עלי. פעם ראשונה שמישהי מקשיבה לי ומוכנה לשמוע אותם. ככה זה כשיש חברות טובות אני אומרת לעצמי, וחושבת כמה אני יכולה להתמכר להרגשה הזו. בין הסיפורים יש גם את הסודות, סודות קטנים אבל גדולים מאוד בעינינו. הסיגריה הראשונה שלה, המכות שחטפתי מההורים מפעם לפעם אצלי, שגם לה יש סיפור על סטירה וחבטה שכזו ברזומה. שלא נספר לאף אחד אחר. הכל יישאר ביננו. 

אנחנו יוצאות מהמים, נותנות לשמש לייבש אותנו במידה סבירה שנוכל להיכנס לבגדים בלי להרטיב אותם לגמרי. העירום הוא כבר לגמרי לא משהו לחשוב עליו או להתבייש בו. היא מחמיאה לי ואני לה, אף פעם לא דיברו על החזה שלי ככה. לא חשבתי אפילו שהוא יפה. וגם לא חשבתי שאני אומר למישהי כמה יפה החזה שלה. אבל הנה אנחנו לבושות שוב ומיכל מציתה סיגריה, מושכת כמה שאיפות.

“כדאי לי לעשן?” אני שואלת אותה.

 “אל תתחילי אלכס” היא עונה לי.

אבל אז מוסיפה בחיוך 

“אבל לא יזיק אם תתרגלי לטעם”

מיכל מנשקת אותי. פה על פה. טעם של עשן ומתחתיו מסטיק מנטה. אני משתנקת. היא מנתקת את פיה מפי. 

אלוהים אדירים! מה קרה עכשיו? למה היא נישקה אותי בפה? אני מניחה את ידי על פי, ומביטה בה במבט מבוהל, כמי שראתה שד לפניה. היא רק עומדת מולי שולחת קריצה ומחייכת. מיכל? למה היא עשתה את זה?

פרק מתוך ספר שאני מסיימת לכתוב בימים אלה. 

 

סומק ארגמן

חברה ללילה, הבלוג של: סומק ארגמן

אישה ילדה פראית בנשמה. חולמת על שמיים חיה את האדמה. מנתבת את הדרך בין סופות וסערות. נותנת למילים להפליג בדמיון.

סיפורים נוספים של סומק ארגמן

שתפו בפייסבוק
שתפו בטוויטר
שתפו במייל

תוייג בתור:

אהבו אותנו בפייסבוק

הרשמו לקבלת הניוזלטר שלנו

הרשמו לרשימת התפוצה שלנו וקבלו אהבת חינם למייל שלכם

  • שדה זה מיועד למטרות אימות ויש להשאיר אותו ללא שינוי.

מדברים אהבה שוטף

סיפורים חמים

סיפורים מומלצים

ליצירת קשר

ליצירת קשר