סלט

עומדת במטבח וקוצצת ירקות לסלט. בעצם לסלטיים שניים. לו ולי.

רק אתמול בלילה שבנו מטיול ארוך, עדיין לא לגמרי “נחותה” מהטיסה, אבל מתחשק לי היום להכין סלט משום מה. בכלל לא שינה שאמר לי: “תוציאי מה שיש, אל תטרחי”.

עומדת במטבח, האיש שאיתי מתעדכן לו עם הלפטופ בסלון מעבר לכתפי ושקט סביב. אבל השקט אחר מהרגיל. משהו יותר מסתם הס או דממה. משהו שקט גם עמוק בתוכי. קוצצת וקוצצת לי לאט ובנחת. הסכין עולה ויורדת לאט, מושכת ומותירה מאחוריה שובלים ורצועות של ירקות. אני מזהה שאני מתמקדת לחתוך אותם שווה ודק.

אין דחיפות ואין לחץ. הכל נע כה לאט סביבי. ואני? אני בתוך הירקות שלי. ועולה לה מחשבה. איך זה שאיני מצליחה להוציא תחת ידיי סלט בצ’יק צ’ק? אשה אחרת הייתה כבר מכינה בפרק זמן כזה לגדוד שלם סלט. מניחה למחשבה הזו ב”אז מה?” וממשיכה בשלי. בכל ירק חשיבה. איזה עובי יהיה לרצועות הכרוב? איך לגרר את הגזר? כמה קטן לקצוץ את הפלפלים? מה לערבב עם מה ולמי? האיש לא באמת מוכן לאכול את כל הסוגים. אט אט מתמלאות הקערות, זו שלו וזו שלי.

ואני נזכרת בימים אחרים. לא כל כך רחוקים אבל במרחק שנות אור ריגשיים. כמה שנאתי סלט. לא לאכול וודאי לא להכין. מילדות לא הכנסתי עגבניות אל פי. סלט עבורי הוא מאכל קר אנרגטית וריגשית. כן, אני כבר יודעת, שסלט סימל עבורי את כל מה שההוא אהב.  זיהיתי כבר שזו הייתה ההתקוממות הקטנה שלי בלי באמת להבין אז, שזו הייתה עבורי הדרך היחידה “להחזיר” לאיש ההוא שהכי, הכי אהב סלט ולא אהב אותי. שם הייתה המרידה הקטנה שלי. שנאתי ולא הכנתי. והנה, אני מכינה סלט עכשיו בתשומת לב כה רבה, בהתכוונות שיהיה לו טעים, ועוד יותר מכך, אני מכינה סלט רק לעצמי. כזה קצוץ קטן, כזה עשיר בירקות,  כל כך מושקע עם הצלפים והמלח והלימון. מתי הכנתי משהו רק עבורי? מתי דאגתי רק לעצמי? ומתגנבת לה שמחה שקטה ומתגנב חיוך, לא כי הסלט שלי יהיה טעים אלא על הזיהוי.

מתנתקת מהמחשבות ההן וחוזרת לכאן ועכשיו, שהריי ביום יום איני זוכרת כמעט את הזמנים הרעים ההם. אז מהיכן זה צץ עכשיו? הריי אני מתמקדת במה שיש כיום? וכאן יש איש ששואל בשקט מהסלון: “אפשר לעזור?” ואני כל כך אוהבת אותו על  השאלה הזו. הפעם לא פוטרת ב”אין צורך” או ב “לא תודה”. הפעם אומרת מתוך השקט, “כן. אפשר, שתערוך את השולחן”.

יושבים לנו במטבח ולועסים בשקט. אין הרבה מילים עכשיו ביננו ואני נזכרת בשורה משיר נשכח, “דום פרסת לחם, לא ביקשתי עוד”. וישנו השקט, וישנה שלווה. מתבוננת באיש מולי שאינו מודע בכלל להתרגשות בתוכי שעולה וגואה. לאושר הפשוט הזה, לרוגע. לא עוד הארוחות הלחוצות, הכועסות, הדחוסות ברגשות קשים והממהרות. לא השקט המתוח והמאיים של אז, יש פה רק סלט עשיר באהבה ובשקט מבורך.

batyash60gmail-com

מסעות ומשאות של הלב, הבלוג של: בתיה שפי

אז מי אני? אני - אני! ככה פשוט! ואני גם אלף אני בבת אחת. הרופאים לא מצאו פיצול אישיות אז בגיל 66 זה עדיין בבדיקה והתוצאות עדיין חלקיות. גם אמא לשלושה, גם סבתה לשמונה (היד או מה שזה עוד נטויה..) גם בת זוג לאיש מיוחד, גם בת להורים שיהיו לי רק בריאים. מטיילת בעולם המון חודשים בשנה ושמחה להעביר את החוויות שלי הלאה.ממרומי גילי, יש לי הרבה "לשעברים" ומעט מהם אנשים לשמחתי. לשעבר מורה למלאכה ואומנות, לשעבר קניינית בכירה של רשתות שיווק, עיריית רעננה וערוץ הקניות. לשעבר מרפאה סינית המון שנים ואת זה עוד בכלל לא ניתן להפסיק. עוד המון המון דברים ששמחה שחוויתי. בקיצור אתם תקראו ותחליטו לעצמכם בכל פעם איזו ממני אתם מעדיפים.

סיפורים נוספים של בתיה שפי

שיתוף ב facebook
שתפו בפייסבוק
שיתוף ב twitter
שתפו בטוויטר
שיתוף ב email
שתפו במייל

תוייג בתור:

אהבו אותנו בפייסבוק

הרשמו לקבלת הניוזלטר שלנו

הרשמו לרשימת התפוצה שלנו וקבלו אהבת חינם למייל שלכם

  • שדה זה מיועד למטרות אימות ויש להשאיר אותו ללא שינוי.

מדברים אהבה שוטף

סיפורים חמים

סיפורים מומלצים

ליצירת קשר

ליצירת קשר