עונג רטוב

5a148e7936f79.jpg

“אני מת לזיין אותך בגשם”, אני קוראת את המילים שלו ולא מבינה על איזה גשם הוא מדבר. עכשיו סוף הקיץ ועד שנראה כאן גשם יעברו עוד חודשים ומי יודע אם בכלל נהיה ביחד עד שנראה כאן טיפות ראשונות של גשם? מניסיוני, יותר סביר שהדמעות שלי עליו יגיעו לפני הגשם הקרוב ועד אז כבר אאלץ אולי לבלות את זמני עם גבר אחר עם פנטזיה אחרת.

“וואו, זה נשמע מושלם” אני עונה לו בהתלהבות, מקווה שגם הוא לוקח בחשבון שזה רק יכול להתממש בעוד כחודשיים.

הימים עוברים ובין המפגשים הקצרים והמעטים שיש לנו בין לבין, אין סימנים לגשם, אבל אני נשארת אופטימית שהגשם יגיע בקרוב ואנחנו נזכה להגשים את הפנטזיה הפרטית שלנו.

מדי פעם אני בונה לעצמי תסריט שלם בראש על איך ייראו הרגעים ההם בגשם, על הבגדים שיירטבו ויידבקו לנו לגוף, על השער הרטוב שלי שיעטוף את פניי ועל הרגע שבו נקלף בכוח את הבגדים שלנו אחד מהשני.

אני מדמיינת את הגוף הרותח שלנו כנגד המים הקרירים שיאיימו לקרר אותנו, אבל לא יוכלו על הלהט שלנו ועל תנועות הגוף שלא יפסיקו לרגע אחד. ידיים יגששו, הגוף שיתאחד עם שלו והשפתיים שלנו שלא ייפרדו לרגע.

“השבוע יהיה גשום עם חשש לשיטפונות במקומות הנמוכים” קופצת לי התראה חדשותית לטלפון הנייד וכל החושים שלי מתעוררים לחיים, מתעלמים מהדוחות המשעממים שאני מקלידה לתוכם נתונים כבר שעות בעבודה.

“שיטפונות במקומות הנמוכים” אני מגחכת לעצמי ומבינה עד כמה המשפט הזה נכון לגבי מה שקורה לי ברגעים אלה בין רגליי רק מהמחשבה עלינו בגשם במקום המיוחד שלנו בטבע.

“גשם” אני שולחת לו את המילה הבודדת הזו בהודעה, מחכה לראות אם הוא זוכר את השיחה ההיא ואם גם הוא מחכה לטיפות הגשם שיצליפו בעור שלנו בזמן שהוא חודר לתוכי בכל הכוח והלהט שלנו, בדיוק כפי שאנחנו אוהבים.

כל דקה שעוברת עד שהוא מתחבר ליישום ורואה את ההודעה, מעצימה את ההתרגשות ואני מתמלאת תקווה שהשבוע הוא ימצא זמן להיפגש כדי שלא נפספס את ההזדמנות הזו. הגשם מגיע והולך באותה מהירות במדינה שלנו ומי יודע כמה זמן יעבור עד ששוב נתבשר על גשם.

“ראיתי” הוא עונה לי ואני תוהה אם התשובה שלו מתייחסת לעובדה שהוא יודע שיירד גשם השבוע או שהוא מעניק לו משמעות אחרת וחדשה, בדיוק כמוני.

“ו..?” אני מגיבה לו, כי כמעט כמו כל גבר טיפוסי הוא אוהב לשמור אצלו קרוב את הקלפים או פשוט לא מודע לעובדה שבצד השני נמצאת בחורה נלהבת שמחכה לתגובה.

“ומה?” הוא עונה ואני מתאכזבת. כל החיוכים והפרפרים שליווי אותי מתעופפים מחלון המשרד ואני מכבה את האפליקציה בכעס בעיקר על עצמי, על כך שכל מה שבניתי סביב הגשם היה בראש שלי ושכרגיל, הוא זרק משפט סתמי ואני כבר בניתי סביבו סיפור שלם.

עשרים דקות שלמות עוברות לפני שאני מעזה שוב להביט במסך, כדי לבדוק אם הוא נזכר במה שאני לא שכחתי לרגע או שהוא פשוט התעלם וחזר לעיסוקיו.

“אני צוחק איתך, נראה לך ששכחתי?” אני מביטה בהודעה שלו ומבינה שהיא ממתינה לי שם, דקה אחרי ששלח את ההודעה האחרונה ההיא. אימוג’י של גשם ושל נשיקה מופיעים כעשרים פעמים אחד אחרי השני על כל דקה שבה התעלמתי מהודעותיו. בכל הזמן הזה הוא רק ניסה למשוך את תשומת לבי ולא היה לי מושג קלוש.

אני מחייכת לעצמי וצוחקת, מרגישה כיצד חלק מהפרפרים שעוד נותרו בחדר לידי חוזרים לתוכי, ממלאים אותי מחדש בציפייה והתרגשות.

אני מחזירה לו אימוג’י של נשיקה לפני שיגיע עוד אחד ממנו בדקה העשרים ואחת.

“מחר” הוא מיד עונה להודעה שלי.

“מחר אני עונה לו ומתחילה לתכנן את היום שלי סביב זה ובעיקר את הבגד שיהיה הכי מתאים לזיון רטוב במיוחד.

בחצות אני שולחת לו תמונה שלי רטובה עדיין, אחרי מקלחת ורגע לפני מפגש של גופי עם המגבת הרכה אני מוסיפה לה במילים מרמזות “למקרה שלא תזהה אותי בגשם ערומה ורטובה” עם אימוג’י של קריצה. אני יודעת שזה “רע”, אבל אני חייבת לפרוק את המתח שנבנה בכל חלק בגופי שהתעורר לחיים עם הופעת טיפות הגשם הראשון.

הגשם כמובטח לא מפסיק לרדת בכל שעות היום והלילה ובבוקר אני לובשת את השמלה הלבנה והדקה שלי, מעליה אני לובשת ג’קט ג’ינס מחמיא ומגפונים שמתאימים במיוחד למזג האוויר הסתווי הזה.

“שעה שמונה בנקודה הקבועה שלנו” נכנסת הודעה לנייד שלי בשעה חמש ואני מרימה את מבטי לעבר הטיפות הגדולות שדופקות על חלוני ברעש. “בקרוב” אני לוחשת להן בחיוך ושבה לעבודתי, מנסה לסיים את יום העבודה עם מעט הריכוז שנותר בי.

בשעה הנקובה אני כבר יושבת על קוצים ברכבי, ממתינה להגעתו ורגע לפני שהוא מגיע אני מחליטה להגיע מוכנה לאירוע ומסירה ממני את התחתונים הוורודים שלי. אני תוחבת אותם לתוך התיק שלי ובעיתוי מושלם הוא נכנס לרכב שלי ומתיישב בכסא לידי. הוא סוגר את המטריה הרטובה שלו שמטפטפת לי על השטיח של הרכב ומוכיחה עד כמה גשום שם בחוץ. למזלנו שאריות חום הסתיו עדיין באוויר ולא קר מדי בחוץ.

אנחנו מביטים אחד בשני ואז בחלון הקדמי שמציג לנו את הגשם במלוא תפארתו.

“את מוכנה?” הוא שואל רגע לפני שהוא מושך אותי אליו לנשיקה ארוכה ולוהטת. אני כמעט מוכנה להתיישב עליו ולסיים הכל כאן ועכשיו בלי גשם ובלי כלום, כמו בכל פעם שאני רואה אותו, אבל למזלי הוא זה שעוצר אותנו ומחזיר אותנו לפוקוס ולסיבה הברורה שבזכותה נפגשנו דווקא היום.

“אני מוכנה יותר מדי” אני אומרת לו ומביטה לעבר הנקודה שבין רגליי.

“אולי כדאי שאני אבדוק ואחווה את דעתי המקצועית?” הוא אומר וידו נשלחת ללא שהות נוספת.

“המממ…שובבה, בלי תחתונים.” הוא אומר לי ואני מהנהנת עם מבט ממזרי לעברו.

שתי אצבעות שלו חודרות לתוכי ונשימתי נעתקת מההתרגשות המטורפת.

“לא ברור לי איפה יותר רטוב עכשיו. כאן בין הרגליים שלך או בחוץ?” הוא אומר קרוב לשפתיי ונושק לי.

“בוא נצא החוצה ונגלה” אני לוחשת לאוזנו וזה כל מה שנשאר כדי לגרום לשנינו לצאת מהרכב ולאפשר לנחשולי המים שיורדים עלינו מהשמיים השחורים להרטיב תוך שניות את הבגדים שלנו ולהצמיד אותם לגופנו כאילו היו חלק בלתי נפרד מהם.

אני טופחת לעצמי על התכנון הנכון של השילוב בין השמלה הלבנה והמים שמותירים את גופי חשוף כאילו היה ערום לחלוטין. אני רואה את המבט שלו שנע לאורכו על גופי, נעצר בין רגליי לרגע ועובר לשדיי שכעת מתברר לו שגם שם הכנתי מראש את המקום לגישה קלה והותרתי אותו ללא חזייה.

“אלוהים את הורגת אותי אשה” הוא צועק לי בין הטיפות שמפרידות בינינו ומרים אותי מהישבן לעבר שולחן הפיקניק בחורשה הקטנה והמבודדת הזו.

אני מפשקת את רגליי לקראתו ומסייעת לו לפתוח את כפתורי מכנסיו ואת הרוכסן. בזמן שהוא שולף מכיסו את הקונדום, אני מביטה בחולצה המכופרת החלקה ועד כמה היא צמודה לגופו באופן מושלם ומגרה.

 אני לא מצליחה להתאפק, “אני אקנה לך אחת חדשה מחר” אני אומרת לו רגע לפני שאני פותחת אותה לרווחה ומביטה כיצד חלק מהכפתורים שלה עפים לכל עבר.

אני נוגעת בגופו החשוף שנותר עדיין חם למרות הגשם שנוזל עליו ומבטי נע לעבר הזקפה המרשימה שלו,זו שאני מודה לאל בכל פעם שהיא חודרת לתוכי ומענגת אותי.

השיער שלי נצמד לפניי ולצווארי, אבל אני לא מבחינה בכך עד שהוא מזיז כמה קצוות שיער אל מאחורי אוזני ויוצר לעצמו גישה ישירה. הוא מתחיל ללקק את טיפות המים ולשאוב אותן מצווארי וזה לבדו מטריף את מעט השפיות שעוד נותרה בי. הוא משכיב אותי על השולחן בעדינות, כמו מפה שבקרוב יונחו עליה מעדנים.

הדבר שאני מרגישה מלבד ידיו שפותחות את הסרט שמחזיק בקושי את שני צידי שמלתי יחד, הוא את איברו הפועם בכניסה שלי שמחכה רק לו כבר כל כך הרבה זמן.

אני עוצמת את עיניי מפני הגשם ומאידך פותחת את פי ומאפשרת לעצמי לטעום מהמים הקרירים ומהמרעננים.

גופי מקבל אותו לתוכי כמעט בבת אחת ורק הגשם שדופק על פח הרכב שלי לידנו מכניע את קולות התענוג שלי עם כל הדיפה שלו לתוכי. ידיו כעת מונחות על האגן שלי והוא דוחף את עצמו לתוכי בקצב מהיר ובכל הכוח בכל הדיפה.

יד אחת שלו נשלחת לעבר השד הימני שלי ועוטפת אותה בידו הגדולה. רגליי נכרכות סביב אגנו ועקביי נאחזים בישבנו כדי לייצב אותו בזמן שידו השניה אוחזת בצווארי כסימן לשייכות שלי אליו. אני פוקחת בין הטיפות את עיניי ורואה שהוא כעת רוכן מעליי, אבל עיניו עצומות מעונג.

הגניחות שלנו נאלמות בין טיפות הגשם ותחושתו שפעם מלטף ופעם מכה בעדינות בגופנו מעצים את החוויה כפי שלא תיארתי לעצמי.

בין הטיפות ובין הברקים שמדי פעם מאירים עלינו אנחנו מוצאים את הפורקן שלנו ומבטיחים לעצמנו להגיע בגשם הבא שוב לפינה המיוחדת שלנו כדי לחוות את העונג הרטוב הכי מושלם שהיה לנו.

 

 

כותבת בכחול

הבלוג של: כותבת בכחול

כותבת בכחול כותבת את הפנטזיות ואת המציאות של תשוקות חייה מהרגע שפקחה את עיניה מחדש.

סיפורים נוספים של כותבת בכחול

שתפו בפייסבוק
שתפו בטוויטר
שתפו במייל

תוייג בתור:

אהבו אותנו בפייסבוק

הרשמו לקבלת הניוזלטר שלנו

הרשמו לרשימת התפוצה שלנו וקבלו אהבת חינם למייל שלכם

  • שדה זה מיועד למטרות אימות ויש להשאיר אותו ללא שינוי.

מדברים אהבה שוטף

סיפורים חמים

סיפורים מומלצים

הינך מעל גיל 18?

ליצירת קשר

ליצירת קשר