על אהבה, פחד ורצח

55bb6a74c443c.jpg

איך אנשים מגיעים למסקנה שחייו של מישהו אחר, נורא בעיניהם ככל שיהיה, שווים כקליפת השום?

איך אנשים מחליטים שזה בסדר בשם משהו או מישהו לשבור את הלב של כל מי שאוהב את אותו אדם: הורים, אחים, ילדים, אהובים?

אני אגיד לכם איך – אין בחיים שלהם טיפת מקום לאהבה.

לא לאהבת עצמם, כי אין דבר נורא לעולל לעצמך יותר מאשר לחיות עם העובדה שלקחת חיים של מישהו אחר.

לא לאהבת הקרובים אליהם.

לא לאהבת האחר, שונה מהם  ככל שיהיה.

לא לאהבת העולם או האל.

שום אהבה.

מה שיש להם במקום זה הוא פחד, ופחד מוליד שנאה.

TERROR, באנגלית, הוא פחד מוות, ומכאן כבר ברור הכל. כדי להתמודד עם הפחד אותם אנשים מגייסים כעס, עצום ולוהט, כעס שמעוור ומשתיק הכל.

לא ייתכן, הרי, שאדם שההיגיון עובד אצלו, יגיד לעצמו: “היי, יש לי מטרה לגיטימית. נראה לי שכדאי להרוג ילדים כדי להשיג אותה.

הכעס מוריד את מתג ממסר הפחת במוח, וההיגיון כבה, התקווה כבה, האופטימיות כבה. נשארת רק שנאה. הכעס הופך לאלוהים של אנשים כל כך רבים בימינו, והם סוגדים לו ללא מצרים.

“לא תרצח”

בואו נדבר רגע על הדת היהודית. הדת היהודית היא דת מקדשת חיים. לא סתם “לא תרצח” היא אחת המצוות שהגיעו הישר מפי הגבורה. במשך השנים יצאו פסקי הלכה שהרחיבו את עיקרון קידוש החיים, ויהודים נצטוו לשמור על חייהם אפילו במחיר כבד מאד.

בנוסף, היהדות היא דת מלאה הומור מתחכם ועוקצני. היא דת של אוייבר-חוכמים. מי שלומד בבתי המדרש מצוי כל היום במסחטה אינטלקטואלית, והתלמיד המוערך הוא לא זה שיודע בעל פה את כל אמרותיו של רבו, אלא זה שמציב בפניו אתגר ומצליח לערער על קביעתו. אין שום דבר שלא ניתן לשאול עליו, לדרוש לקבל תשובות ואז להתווכח עליהן. זוהי המהות האמיתית של הדת היהודית.

איך, אם כן, נוצרו מיני פלגים שבהם שולט אלמנט העדר? מדוע יש מי שטוען שהדת היהודית קוראת לו לפרוע חוק ומוסר? מאותה סיבה שהדברים הללו קורים בארצות ערב. תסכול אדיר. תסכול מיני, כלכלי, חברתי או אישי, המביא לכעס משתק, ובהעדר היגיון, גם הכתובים הטובים והמעמיקים ביותר יכולים לשמש מצע להסתה. כל שצריך הוא למצוא את הקהל הנכון, קהל בור ככל האפשר, שלא ישאל שאלות. אזי אפשר בקלות לזרוע פחד מכל מה ששונה ואחר, ולומר בלי להתבלבל שהאלוהים הוא זה שדורש שתקריב את עצמך, או אחרים, על מזבח המטרה.

אבל מי הוא אותו אלוהים?

לאחדים האלוהים הוא רגש. בקצה האחד של הסקאלה – פחד, ובשני – אהבה.

לאחדים האלוהים הוא שכל. הם לא יתנו לרגש להשפיע עליהם בשום צורה. הכל חייב להיות הגיוני.

לאחדים האלוהים הוא צדק, ולאחדים האלוהים הוא כסף.

מי האלוהים שלכם? בשביל מה אתם הייתם מוכנים למות?

האלוהים שלי הוא אהבה, ואני לא מוכנה למות בשביל שום דבר. לא כל עוד שמש זורחת בשמיים כחולים, או רוח מניפה גלים. לא כל עוד אפשר להביט בעיניו של ילד. לא כל עוד אפשר פתאום לגלות מישהו ולומר לו: “אני אוהבת אותך”.

האמנה של Amour

Amour נולד אתמול, אבל כל עוד נהיה כאן נמשיך לצעוק בקול גדול שאהבה היא אהבה ויש לקדש אותה, שחיים ואהבה הולכים יד ביד, ושכל אדם ראוי לאהוב ולהיות נאהב בדרך שבה הוא בוחר, בדרך האישית של הלב שלו.

אנחנו ניתן במה לכל אהבה באשר היא, ונזכיר לכולכם יום יום שאתם יפים ומושלמים וראויים לאהבה, בדיוק כמו שאתם.

אנחנו נזכיר שאם תקלפו את האג’נדות למיניהן, תמצאו מאחוריהן אנשים בדיוק כמוכם, ושאין שום אג’נדה או אלוהים בעולם שיצדיקו שריפת ילדים. משום צד.

הלב שלנו כבד היום מאד, כי הפחד זכה בנקודות, חוסר השפיות ניצח לרגע. אנחנו כואבים את כאב הפצועים והמשפחות ומחבקים את כולם.

אנחנו חשים שדווקא בעולם כזה מישהו צריך לקום ולצעוק את ההיפך. אז באנו לחלק אהבת חינם. רק קחו.

 

galbarkan

מלכה לב אדום, הבלוג של: גל ברקן

גל ברקן, בת 53 (גיל מנטלי 14), נשואה מאד ואם לשלוש בנות (וכלבה), וגרה ברעננה. חוקרת אהבה ומסדרת מילים. כותבת מגיל שלוש, עו"ד לשעבר, בלוגרית, אושיית פייסבוק, מחברת הספרים "הסוד המושלם" (ספר ילדים), "איפה את, דבש?" (ספר ילדים), "הסוד הקטן של יערה כוכבי" (רומן), "טוי-בוי" (רומן) ו"לב בסוף היום" (סיפורים קצרים). הוגת "אמור", יזמית ועורכת ראשית. מפתחת שיטת "אהבה היא (לא) משחק ילדים", מרצה ומטפלת. רוקדת פלמנקו, אוהבת אש, רעש ולישון בצהריים.

סיפורים נוספים של גל ברקן

שתפו בפייסבוק
שתפו בטוויטר
שתפו במייל

אהבו אותנו בפייסבוק

הרשמו לקבלת הניוזלטר שלנו

הרשמו לרשימת התפוצה שלנו וקבלו אהבת חינם למייל שלכם

  • שדה זה מיועד למטרות אימות ויש להשאיר אותו ללא שינוי.

מדברים אהבה שוטף

סיפורים חמים

סיפורים מומלצים

ליצירת קשר

ליצירת קשר