פורים קינקי

56f5c65834649.JPG

“את נורא יפה” אומר לי ב’. אין שום חלק בפנים שלי שהוא יכול לנשק. הוא מלטף לי את הכתף ואנחנו מתנשקים כמו שתי פולניות, באוויר. הגבר שלי מלכסן אליי מבט מעבר לשולי הגלימה שלו, ואני מושיטה אליו יד עטויה בכפפת תחרה בדוגמת קורי עכביש, ויחד אנחנו עולים לקומה השניה, שבה שתיים, בלונדינית ושחרחורת, מגלות יצירתיות מדהימה בהתעללות בבחור חשוף חזה שקשור למתקן עינויים.

בואו נחזור רגע אחורה, כדי שתבינו איך קרה שאני, נציגת העם הפולני עלי אדמות, הגעתי לסדום ועמורה.

זאת הפעם השניה כבר שב’ מזמין אותי לליין החדש של מסיבות קינק.

מצד אחד, רציתי ללכת. מצד שני, פחדתי ללכת.

“מה עושים שם בדיוק?” שאלתי את ב’.

הוא צחק. “יש לייב שואוז, רוקדים, שותים, את תראי.”

“ומה לובשים?” אני מקשה.

“זה פורים למבוגרים,” ב’ התפייט, “כל מה שעולה לך בדמיון. רק לא ג’ינס.”

דיסקסתי את העניין עם הגבוה. “מה שאת רוצה.” הוא אמר. (גברים – תלמדו!)

למסיבה הראשונה לא הגענו. אולי כי היה מאוחר וקר והייתי עייפה. אולי הרעיון עוד לא בשל בי. בהיותי קונטרול פריק, סצנה כזו, של מסיבות הקינק, היא בדיוק המקום המושלם לבדוק את שאלת השאלות: מה אני באמת, מלכה או שפחה?

למסיבה הבאה הייתי נחושה בדעתי להגיע.

“את בטוחה?” שאל אותי הגבוה.

“כן,” אמרתי לו, בכלל לא בטוחה אחרי שראיתי את הפרומו של המסיבה. “מה כבר יכול להיות? מקסימום, נלך הביתה.”

רצה הגורל, והפעם הבאה היתה משתה פורים חגיגי. פורים זה כבר עניין אחר לגמרי. בפורים אני יכולה להיות לרגע כל מה שאני רוצה.

ההכנות התחילו שבועיים קודם. החלטתי להוציא מהארון את האישיות החלופית שלי שעד לרגע זה לא ראתה אור, ובצדק – הערפדית. התלבושת נבחרה, הפאה הותאמה והאקססוריז נקנו. הגבוה, שהרעיון נראה לו מדליק, החליט להשלים אותי בדרקולה משלו. כל שנותר היה להמתין לרדת החשיכה ולצאת לציד.

איפור לבן מכסה את כל הפנים. האודם סגול כהה, כמעט שחור, השיער סגול, התלבושת רומזת דברים שללובשת אין שום כוונה לספק. הביריות רשת והעקבים סטילטו. אנחנו נכנסים לדמויות שלנו ויוצאים. בפתח של המועדון אנחנו משאירים מאחורינו את הקיום הבורגני, הבית ברעננה, שלוש הילדות והכלבות, ועוברים לעולם אפל, אל הלא נודע.

המוסד הסגור

מבוך שלם של קומות, מדרגות, מסדרונות וחדרים, מעוצבים במיטב המסורת האפלה, מקבל את פנינו. הערפדית שבי מרימה ראש ומתבוננת סביב בסקרנות. כולם לבושים ומאופרים או חצי עירומים, כפי שמכתיבה התחפושת שלהם. הלבוש הפופולארי ביותר לגברים – חצאית, רגילה או טוטו של רקדניות, חזה חשוף ונעליים כבדות. עוד מעט יגיעו גם דברים יותר הזויים. חלק מהתחפושות מושקעות בטירוף. הנרי השמיני בבגדים מדוייקים מקטיפה וברוקאד, מלווה במשרתת בבגדי התקופה, רובין הוד, ליצנית עצובה בשחור לבן והמון המון מחוכים ופאות. באולם הראשי מתחילות כבר ההופעות. רקדני האש מופיעים בכלובים ועל חישוק שתלוי מהתקרה, ושתי רקדניות בטן גותיות מלהטטות בגופן על הבמה. הכל כאן מכוון למשוך את העין. כשאני חולפת בקהל אני מבחינה גם בלא מעט עיניים שסוקרות אותי.

בשלב הזה אני מבחינה בב’, ארוז בויניל שחור קשור בשרוכים, דמותו הארוכה מתנשאת מעל ההמון. לוקח לו כמה שניות להבין מי עומדת מולו, ואז עיניו מתרחבות בהנאה. “את נורא יפה.” הוא אומר לי, ואנחנו מתנשקים כמו שתי פולניות.

בקומה השניה, מה שנראה כמו פתח לעוד חלל מתגלה כמראה ענקית. מולי משתקפת דמותי, בגודל מלא, ואני אומרת לגבוה, כולי תמיהה: “אני באמת נורא יפה.”

בלונדה ושחרחורת קושרות בחור למתקן, מאלצות אותו לפשק רגליים ומתעללות בו, לקול צהלות הצופים. ברור שהן מופע בתשלום. הוא לא מפסיק לחייך. אנחנו חוזרים לרחבת הריקודים למטה.

סדום ועמורה

אני רוצה לרקוד, אבל גם לא יכולה להוריד את העיניים ממה שמתחולל סביבי. מתקנים שונים פזורים סביב, ואת השימוש של רובם אני לא יכולה אפילו לשער. לידנו עומד כלוב קטן על גלגלים שמעליו מושב עור. נראה לי משעשע להיכנס אליו, אבל אני מחליטה שזה לא מתאים לדמות. במתקן אחר יש המון טבעות שברור שמשהו צריך להתחבר אליהן. מהתקרה תלויה סוג של נדנדה, רק שזאת לא באמת נדנדה. במסיבה הזאת, לפחות, אף אחד לא משתמש בהם.

המתקנים הם כלום לעומת האנשים. בספה שלידנו יושב א’. א’ הגיע עם ארבע נשים, שאף אחת מהן היא לא אשתו. כולן רוצות לשרת אותו. אחת יושבת עליו והוא מחבק אותה. השניה מושכת לו את היד חמש דקות שלמות עד שהוא מסכים לתת לה אותה, והיא מוצצת לו את האצבעות. היא לא יותר מבת עשרים וחמש. הוא מזמן שכח כבר מה זה להיות בן ארבעים, והוא לא נאה במיוחד. הוא לא נראה שום דבר במיוחד. אני תוהה מה מביא נשים להסכין עם כזה קיום, אבל חוסר הביטחון שנודף מהן כמו בושם זול נותן לי רמז לסיבה.

על ספה אחרת יושבת מי שנראית ככיפה אדומה אקסטרה אקסטרה לארג’, ולידה כורע על הרצפה בחור שכל גופו, כולל פניו, מכוסה. היא מחזיקה אותו בשרשרת ונראית משועממת קמעה. בכלל, ככל שהשעות נוקפות השרשראות יוצאות ממחבואן ומתחברות לטבעות בקולרים שלא שמתי לב לקיומן. הנקשרים יורדים לשבת על הרצפה. אין ספק שזה חוסך מקום על הספות.

מלכה או שפחה?

הגבוה ואני רוקדים, מבהירים בשפת גוף חד משמעית שאנחנו אקסקלוסיביים. מה מכל זה היה מתאים לי? אני שואלת את עצמי וגם את הגבוה.

האם הייתי מוכנה להיקשר בשרשרת, לכרוע על ברכיי על הרצפה ולחכות שיתנו לי פקודות? טוב, ברור שלא. לא כי זה משפיל. אני הייתי פשוט נקרעת מצחוק. זה כל כך לא אני.

ובכן – מלכה. אין ספק. ממרום המטר חמישים שלי אני נעה בחלל ומסתכלת על כולם מלמעלה. האם הייתי רוצה לגרור את הגבוה אחריי בשרשרת? אוי, כמה לא! אני רוצה את הגבר שלי גבר, מלך. לא רוצה סמרטוט מושפל, אפילו לא במשחק.

המסקנה היחידה שאני יכולה להגיע אליה היא זו: אני יצור חדש. מלכה שלא משפילה, אלא ממליכה. זה מה שעושה לי את זה. אפשר להכניס את השרשראות.

והקינק? היתה מוזיקה מצויינת, והאפשרות להתחפש כל השנה… הו, האפשרות הזאת קוסמת לי מאד. להיות, ולו לרגע, נורא יפה. התחלתי כבר לתכנן את התלבושת הבאה שלי, ולחכות למסיבת הפטיש הבאה.

שתהיה לכולכם שבת פורימית חמימה וטעימה, שתהיו תמיד מלכים ומלכות בחיים שלכם, ושתחיו בלי מסיכות, רק בפורים.

תאהבו הרבה.

galbarkan

מלכה לב אדום, הבלוג של: גל ברקן

גל ברקן, בת 53 (גיל מנטלי 14), נשואה מאד ואם לשלוש בנות (וכלבה), וגרה ברעננה. חוקרת אהבה ומסדרת מילים. כותבת מגיל שלוש, עו"ד לשעבר, בלוגרית, אושיית פייסבוק, מחברת הספרים "הסוד המושלם" (ספר ילדים), "איפה את, דבש?" (ספר ילדים), "הסוד הקטן של יערה כוכבי" (רומן), "טוי-בוי" (רומן) ו"לב בסוף היום" (סיפורים קצרים). הוגת "אמור", יזמית ועורכת ראשית. מפתחת שיטת "אהבה היא (לא) משחק ילדים", מרצה ומטפלת. רוקדת פלמנקו, אוהבת אש, רעש ולישון בצהריים.

סיפורים נוספים של גל ברקן

שתפו בפייסבוק
שתפו בטוויטר
שתפו במייל

אהבו אותנו בפייסבוק

הרשמו לקבלת הניוזלטר שלנו

הרשמו לרשימת התפוצה שלנו וקבלו אהבת חינם למייל שלכם

  • שדה זה מיועד למטרות אימות ויש להשאיר אותו ללא שינוי.

מדברים אהבה שוטף

סיפורים חמים

סיפורים מומלצים

ליצירת קשר

ליצירת קשר