פירואט אחרון לאהבה

5a46799a9cbf0.jpg

אני רוקדת כדי לכאוב, אני רוקדת כדי לאהוב והיום אני רוקדת כדי לשכוח.

אני עומדת במרכז הבמה ומחכה לתחילתו של השיר, האורות מצליחים לטשטש לי את המראה של הקהל, אבל את השורה הראשונה אני עדיין יכולה לראות היטב ממקומי.

אני יודעת שמרגע שהצליל הראשון יעבור את עור התוף שלי, הוא יתפוס לי את הלב, אבל בעיקר יגרום לכל האיברים שלי להתעורר מהשעות האחרונות של המנוחה.

השרירים שלי כבר לא רגילים לנוח, לא אחרי שבועות של אימונים מפרכים, יבלות בבהונות, כאבים ושקיות קרח רבות מכדי לספור- כל אלה מתנקזים לרגע הזה, לרגע שלי מול כולם, לרגע הזה בלעדייך.

אני יודעת בדיוק מי יושב איפה, אבל בעיקר אני יודעת איפה נמצא הכסא היתום שאתה ישבת עליו בשנתיים האחרונות והיום גופך לא יחמם אותו, בדיוק כפי שלא יחמם יותר את גופי בלילות החורף הקרים.

בכל מקרה אף אחד אחר כבר לא יתפוס את המקום לך שם, לא היום לפחות, את זה וידאתי בהוראה שהשארתי למיכל, מנהלת הלהקה.

“זו שורה ראשונה ואשת ראש העיר רצתה ברגע האחרון להצטרף לבעלה. גם ככה אמרת שהוא לא יבוא, אז למה לזעזאל לא לתת לה לשבת במקומו, ליד בעלה?” היא שאלה אותי לפני שעתיים וכל מה שהיא זכתה לקבל ממני כתשובה, היה הגב שלי שהלך והתרחק ממנה יחד עם הצל שלי שהלך וגדל.

איך אני יכולה להסביר את זה למישהו בכלל? איך אני יכולה להסביר להם שבמשך שנתיים שיקרת לי. בכל פעם שהבטת בי, שיקרת לי ובכל פעם שנישקת אותי, שיקרת לי. אני מנסה לא לדמיין את הרגעים האינטימיים שלנו במיטה בהם גם שיקרת לי, למרות שנשבעת.

מיכל לוחשת לי עכשיו מהצד “בהצלחה” ואני מנידה עם ראשי לכיוונה לאות תודה. אני לא יכולה לפשל עכשיו, לא כשאני כל כך קרובה להשיג את זה.

הקהל מריע לי, כי הוא יודע מה עומד לקרות כאן בעוד מספר שניות, הוא יודע שהוא עומד לקבל את התשוקה והאהבה שלי לריקוד, את הנשמה שלי ובעיקר את הכאב שלי.

אני מאפשרת לקהל שלי לחזות בכאב שלי, זה שאינו נגלה לעין. את הכאב שהלב שלי מסתיר כבר יותר מדי זמן.

שבועות של תסכול שאפילו באימונים לא הצליחו להתפרק והם ייצאו עכשיו וידהימו את שבע מאות האנשים שהגיעו כדי לחזות בריקוד הכאב הפרטי שלי ואת האנשים שיכריעו את עתידי המקצועי.

מבט אחרון לקהל, מבט אחרון לכסא הריק ומבט אחרון לאהבה ואז זה מתחיל – הפירואט האחרון לאהבה שלי.

hadarcg012-net-il

אין חוקים לאהבה, הבלוג של: הדר גבעתי

כתיבה פרצה אצלי יום אחד כתשוקה והחליטה להישאר בנפשי לעולם.כותבת בלי הפסקה ובעיקר בלילות, בשקט. משתדלת להפתיע, לא מחפשת לרצות את הקוראים עם הברור והמוכר. לשיגעון שלי אין מרפא.

סיפורים נוספים של הדר גבעתי

שתפו בפייסבוק
שתפו בטוויטר
שתפו במייל

אהבו אותנו בפייסבוק

הרשמו לקבלת הניוזלטר שלנו

הרשמו לרשימת התפוצה שלנו וקבלו אהבת חינם למייל שלכם

  • שדה זה מיועד למטרות אימות ויש להשאיר אותו ללא שינוי.

מדברים אהבה שוטף

סיפורים חמים

סיפורים מומלצים

ליצירת קשר

ליצירת קשר