פראנקו

פראנקו

הכל התחיל מאותו יום ארור ששלפו אותי מקרקעית הים.

איזה טמבל הייתי שככה פיתו אותי עם פירור לחם. פירור לחם, אידיוט! 

מאז אני חי בצנצנת. בודד, מיואש, מתגעגע לרוחל”ה שלי. 

הנכד החנון של גברת פרנקנשטיין, היה מכניס את היד המלוכלכת שלו למים, בכל פעם ששיעמם לו .כל פעם הוא ניסה לתפוס לי בזנב. 

לא, תתפוס אותי, לא תתפוס אותי, דביל. 

“לא!!! אל תכניס את האצבע שלך לאף ואז תנקה אותה במים. איכס.. עכשיו אני לא יכול להתקלח שבוע. עד שיחליפו את המים. 

 

מה אני אומר לכם, החיים שלי אומללים  איבדתי את רוחל”ה אהבת חיי. כמה שאהבתי אותה. היינו שוחים יחד במעלה הנהר, מביטים לשקיעה. אוכלים אצות ים משובחות, ומקנחים בפירורי לחם עסיסיים. 

אנשים ארורים תפסו אותה ברשת הגדולה, ומאז נעלמו עקבותיה. ימים ולילות חיפשתי אחריה, אל לא מצאתי אותה. שאלתי  כל יום אם מצאו אותה, אך לא היה תשובה. אף אחד לא ידע לאן נעלמה. נשבר לי הלב. בסוף לקחו גם אותי.

 

הדגיגות החדשות שהיו באות לאקווריום הגדול, היו מנסות לפתות אותי. נו מה אני אעשה שאני כזה חתיך.  לא היה לי עניין בהן. הן לא התקרבו למה שרוחל”ה היתה. איבדתי תקווה, ונשארתי ללא אהבה.

 שוחה באקווריום גדול עם דגים משונים, חלקם טובים, חלקם רעים. למדתי כבר ממי צריך להיזהר.

משועמם. הבטתי על האנשים שבאים והולכים. לוקחים את החברים שלי. 

תניחו להם, תשאירו אותם כאן. הייתי צועק, אבל זה לא עזר. הייתי שומע את השיחות שלהם. 

וכבר  ידעתי מי נחמד ומי לא. עד ששמעתי את האיש הגדול אומר, 

 

“תארזו אותו” לפרנקנשטיין.”

 

מה זה אומר? מי זה פרנקנשטיין?

 

שם גיליתי את הטיפש ההוא, שכל פעם אומר לגברת פרנקנשטיין להיפטר ממני ולתת אותי לחתולה השמנה שלו. הלוואי ותמות. גם היא מנסה ללכוד אותי בציפורניה. 

יום אחד בא איש נחמד, לגברת פרנקנשטיין. היה לו משהו שחור,ומוזר על השפתיים.ראיתי שהוא מטפל בה יפה, ודואג לה, כמו שהיא דאגה לי. בכל בוקר הייתה שואלת לשלומי, מחייכת אלי. הייתה מגישה לי ארוחות בזמן. הרגשתי מלך. באחד הימים הילד הגיע, הכה לי על הזכוכית. 

 

די, מספיק, זה כואב לי! אתה לא רואה שכואב לי? צעקתי, וצעקתי. אך הוא לא שמע. המשיך להכות על הזכוכית. 

 

הוא היה צוחק צחוק מרושע, והיה מניח אותי בכוונה ליד החתולה. איזה טמבל. 

ואז בלילה, שמעתי את הגברת, היא השתעלה ללא הפסקה. שמעתי שאמרו שיש לה מחלה קשה, ולא תחיה הרבה זמן. 

 

“בבקשה תדאג לפראנקו שלי. תבטיח לי”

 

 ביקשה הגברת מהאיש עם הדבר המוזר על השפתיים. 

 

“אני אדאג לו. אני מבטיח” 

 

הרגשתי שאני עומד למות. לא היה לי תיאבון, ורק רציתי שהגברת תחיה. התפללתי, שחיתי כל יום לראות מה מצבה, אבל היא רק הפכה חלשה  יותר. באחד הלילות, היה זה יום גשום אני זוכר,היא ליטפה אותי ואמרה שהכל יהיה בסדר. גם אני קיוויתי שיהיה. אבל באותו יום, הגברת נפחה את נשמתה. 

 

האיש הוריד מים מהעיניים, חלק זלגו לתוך הבית שלי. הייתי עצוב, וגם הוא. כשהוא נתן לי אוכל נישקתי אותו ביד. הוא איש טוב. 

אחרי שלקחו את הגברת אני לא יודע לאן, האיש לקח אותי למקום אחר,  ושם אותי במקום גבוה. הוא היה מביט בי כל ערב כשהוא שותה משהו צהוב. 

 

הייתי עושה לו תעלולים, מתגלגל באוויר, שוחה על הגב, רק שיחייך. והוא חייך.  לילה אחד ישנתי, ופתאום הרגשתי רעד קל במים. הכל היה חשוך. אבל הריח, הריח היה מוכר לי. שפשפתי את עיניי חזק, ונדהמתי. 

רוחל”ה, רוחל”ה שלי. אהובתי. חזרת אלי.כמה שהתגעגעתי אלייך.

 

“אהובי, ידעתי שנחזור להיות יחד.”

 

רוחל”ה, אהובה שלי. את כאן. 

תודה. תודה איש שהחזרת לי את אהבת חיי. אמרתי לאיש. הוא לא הבין מה אמרתי, אבל האמנתי שדברים טובים יקרו. 

 

שבוע אחריי, שוחררנו לחופשי. לאגם הגדול. אני ורוחל”ה שלי. 

כבר לא היה לנו מחניק וצפוף. היה לנו מים, ושמיים. שמש וים, ומרחב גדול וענק, שבו הבאנו דגיגונים חמודים לעולם. ותמיד זכרתי בליבי, את החסד הנפלא של גברת פרנקנשטיין, שבזכותה היום אני חי. 

 

קרדיט תמונה, גבריאל קיי

סומק ארגמן

חברה ללילה, הבלוג של: סומק ארגמן

אישה ילדה פראית בנשמה. חולמת על שמיים חיה את האדמה. מנתבת את הדרך בין סופות וסערות. נותנת למילים להפליג בדמיון.

סיפורים נוספים של סומק ארגמן

שיתוף ב facebook
שתפו בפייסבוק
שיתוף ב twitter
שתפו בטוויטר
שיתוף ב email
שתפו במייל

תוייג בתור:

אהבו אותנו בפייסבוק

הרשמו לקבלת הניוזלטר שלנו

הרשמו לרשימת התפוצה שלנו וקבלו אהבת חינם למייל שלכם

  • שדה זה מיועד למטרות אימות ויש להשאיר אותו ללא שינוי.

מדברים אהבה שוטף

סיפורים חמים

סיפורים מומלצים

ליצירת קשר

ליצירת קשר