צל הנערה

58e780fa60fef.jpg

 

“תאכלי! המילים עדיין מהדהדות לי במוח מרעידו לי את כל הגוף שהתנגד או אולי היה זה הראש”- את אומרת לי והמזלג שבידך ננעץ בסלט הירוק שלפנייך.
כשאני מסתכלת עליך אני רואה אישונים שחורים גדולים, שוחים בכמה דמעות שכל פעם עולות כשאת מדברת על שברים חדים שבך.
אני מקרבת את הכיסא שלי אלייך ומניחה, בזהירות, יד סביב הכתף שלך, זוכרת שאת לא ממש אוהבת שנוגעים בך, נזכרת שלא פעם הייתי מתכווצת, או אפילו קופאת על מקומך לרגע.
“שידברו, שלא יגעו” אני שומעת את המחשבות שלך בתוכי.
להפתעתי את מתמסרת לחיבוק הזה, אני מרגישה איך את מתרווחת לתוכי ונותנת לי לאחוז בך.
את לוקחת ביס מהסלט ומסובבת את הראש אלי: “נראה לי שהחלמת לגמרי מהמפלצת האנורקטית שניסתה להתלבש עלייך כשהיית בגילי לא?”
“נראה לי שכן” אני עונה עם חיוך “נשארה בי אהבה ענקית לאוכל, לטעום הכל, להכין, לעשות.
אני אוהבת לפנק ולהראות אותי ואת התחושות שלי דרך האוכל או העוגות שאני מכינה, אבל גם גיליתי שאני יכולה לאהוב ולהיות נאהבת בלי קשר לאוכל”
“רוצה לדבר על זה רגע? על האנורקסיה הזו שהייתה? את בכלל מבינה איך הצלחת לשלוף את עצמך משם, ממקום שהרבה מאד נערות טבעו בו למשך שנים, את בעזרת האמא המופלאה שלך פשוט צעדת החוצה משם, למה בזמן האחרון הזיכרון הזה צץ בך שוב?”
אני חובקת את כוס היין האדום שבידי, מביטה אל הציור נוצר בו כשאני מזיזה את הכוס לכיוון השפתיים שלי : “אני נפגשת בה פתאום בזמן האחרון. התחלתי לקרוא בפייסבוק בחורה מיוחדת במינה והבנתי שהיא כותבת על אנורקסיה. על הפרעות אכילה על מחלת הנפש העמוקה והייחודית הזו שלא מובנת כמעט בכלל לאף אחד חוץ מלאלה שחווים אותה”
“איך הגעת אליה ודווקא אליה?”
“אין לי מושג למה דווקא אליה, אני מניחה שאני בלי לשים לב מתכוונת לכיוון הכותבים בכל מיני נושאים. יש כאלה שמושכים אותי יותר ורק אחרי שאני קוראת אותם, אני מבינה למה. ככה זה היה אתה”
“נראה שהיא נגעה במשהו, פתחה שם משהו לא?”
“לגמרי, פתאום הבנתי איזה תפקיד ענק שיחקה אמא בהצלה שלי מהתהום הזו שאפשר ליפול מתוכה ולא להצליח לטפס חזרה למעלה, הבנתי איזו לביאה ונמרה היא הייתה {ועדיין} בעניין הזה.
הבת שלה התוססת, השמחה, הסוערת, זו עם נדנדות מצב הרוח, הופכת לסוג של צל והיא לא שָקטה לרגע עד שלא היה ברור למה ומה קרה ועד שהחלו בטיפול”
“אמא השְקטה, המחבקת, תמיד אוהבת גם כשהיא כועסת, תמיד ראינו בה את חכמת החיים ובעיקר את האהבה שלה לכולם, אבל לא ממש הבחנו בכוחות העל האימהיים שלה, והיו לה בשביל כולם, דובי שמותו שבר אותה לרסיסים אבל המשיכה להיות גם לנו לאמא תוך כדי שהדביקה רסיס לרסיס”
הפעם אני מושכת באף כדי להחניק דמעות שמפריעות לנו לדבר.
“כן, כתבת לה שיר, רקמת אותו ותלית לה ליד המיטה שלה, זוכרת?, עד היום זה שם”
את מהנהנת וממשיכה “נעה, את חושבת שיש לך איזה שהוא ענין עם האימא שאת, שבך?”
“לא נעהלה, אין לי, מאד חשוב לי להיות אני ולא רק אמא. חשוב לי שהילדים שלי ידעו שאני שם בשבילם כשהם צריכים, אבל שידעו גם להתמודד לבד. כשעזבתי את הקיבוץ, הייתי לגמרי אני עם עצמי, התמודדתי לגמרי לבד. ההורים היו שם לחיבוק ומילה טובה, אבל לא באמת הזדקקתי להם. זוכרת? גרתי עם אשתו של אחי ובנם התינוק, ניחמנו ובעיקר נתנו אהבה אחת לשנייה כדי שנוכל להמשיך הלאה ואז עברתי לדירה אחרת ופשוט חייתי”
“כן, את מאלה שמתמודדות לבד, נראה לי שאת דומה לאמא, יש לך שם בפנים את הכוחות האלה שאת מעריכה בה מאד ואוהבת אותה גם בזכותם, את חיה אחרת, שואלת שאלות, בוחנת כל דבר.
את נשמעת לי היום הרבה פחות מפעם, הרבה יותר מתמסרת ומשחררת, את צריכה עוד קצת לדעתי

אני מסתכלת עליה ופורצת בצחוק: ” עלה נידף ברוח את, איפה ההתמסרות שלך?”
אני התמסרתי לאנורקסיה, שכחת? כל כולי הייתי שם, נלחמת באוכל שיכנס בדיוק בשיעור הנכון לגוף, רואה אותי מתייפה מיום ליום, לא הולכת לעשות פיפי, כדי לא להיות רעבה. מקבלת את דברי האנשים סביבי, על הרזון, כמחמאה ולא כביקורת. וּכשהבנתי שאני נופלת לבור שקשה לצאת ממנו כשהבנתי שמה שאני עושה הוא לא בשביל להתייפות אלא כנראה כדי להתחבא, להישאר ילדה, להישאר מטופלת ועוד כל מיני, כשהבנתי שאני מעכבת לעצמי את ההתבגרות שלי, שאני כן רוצה להתבגר ולהיות אישה, הייתי כל כולי בשביל הזה, ונתתי למי שרק התחברתי איליו, לעזור לי. את אותה התמסרות העברתי להחלמה, לדרך שלי החוצה מהחדר ההוא בנפש שלי.”
“נעהלה, אני חושבת שהסרטן הזה ששכן לי בציצי, גרם לי להסתכל ולבחון שוב ושוב את נקודות השבר שלי במשך החיים, ואולי זה גם הגיל שלי שמחכים אותי, הגידול, הטיפולים האגרסיביים שגרמו לי להתנתק מהכל ומכולם ולשקוע בעצמי, לחפש בתוכי את הכוח להסתכל לעצמי עמוק בעיניים ולא לפחד מכלום, לא לפחד לגלות את האמת שלי, להגיד אותה בקול ולהתמודד אתה ועם השלכות שלה. גיליתי שלשים את הרצון או ההבנה על השולחן מזיז את הפחד מהדרך.”
“אני אוהבת שאת מצליחה לגלות את עצמך, את היכולות שלך, את הדרך שלך לתת ולקחת ואת עדיין נשארת במקום ענו, גאה בעצמך על הישגייך עם עצמך, הפסקת להלקות את עצמך על הזמן שלא, על מה שלא. מתמסרת לעצמך”. את מסתכלת עלי, פתאום גם את התבגרת לי “עכשיו אני יכולה לחזור לאכול בשקט “ את מוסיפה כשפיך מלא בחסה וגמבה ושתינו פורצות בצחוק הזה שלא נגמר ומוריד דמעות של שמחה.

נערה מבעד למשקפיים – גידי גוב 🙂

נעה

לב פתוח, הבלוג של: נעה גביש

זה הלב שלי ויש בו מקום לכולם, מכל הסוגים, לאהבות מכל המינים והזנים השונים שלהן.כאן ארשה לעצמי לדבר, לשיר ולספר אהבה איטית, כועסת, שונה, אישית, כללית וגם אהבה עצמית של אדם לגופו ונפשו.

סיפורים נוספים של נעה גביש

שתפו בפייסבוק
שתפו בטוויטר
שתפו במייל

אהבו אותנו בפייסבוק

הרשמו לקבלת הניוזלטר שלנו

הרשמו לרשימת התפוצה שלנו וקבלו אהבת חינם למייל שלכם

  • שדה זה מיועד למטרות אימות ויש להשאיר אותו ללא שינוי.

מדברים אהבה שוטף

סיפורים חמים

סיפורים מומלצים

ליצירת קשר

ליצירת קשר