קארמה

59fc939762472.jpg

בראש הר גבוה, על הגבול בין תאילנד לבורמה, בתוך מקדש מוזהב, עומד פסל של עקרב ענק, העוקץ האימתני שלו שלוף ומוכן להרג, צבתותיו מונפות. העקרב, השוקל טונות, מוצב על שמונה עמודי אבן מגולפים, וצופה על העיר מסאי, השוקקת אדם, על הרחובות העמוסים דוכנים צבעוניים, בהם מציעים רוכלים את מרכולתם לעוברים ושבים: בננה רוטי, כובעים סרוגים בשלל צבעים, עיסויים ומיני נתחים על שיפודים, שאולי עדיף לא לדעת מה הם.

משני צידי הדרך העולה להר יושבים מאות פסלי בודהה מוזהבים, עיניהם עצומות וחיוך קל מרחף על שפתיהם.

האגדה מספרת, שמדי יום רביעי, שהוא גם ליל ירח מלא, קם העקרב לחיים. הוא מניף את משקלו העצום ומוריד רגל אחר רגל מחודדת מעמודי האבן, ובקול רעם אדיר מתחיל לעשות את דרכו במורד ההר. הוא יוצא מתוך המקדש הזהוב, רומס בדרכו פרחים וקטורת, ולעיתים נזיר שאיתרע מזלו לכרוע ברך באותה שעה לפני המקדש, ופונה אל הדרך המובילה לעיר.

או אז, פוקחים את עיניהם מאות פסלי הבודהה, יורדים ממושבם שלצד הדרך, מסתדרים שורות שורות וצועדים במעלה ההר. זהו תפקידם. הם השומרים על החיים הזערוריים שלמטה מפני המפלצת האימתנית וצמאת הדם. מטרתם היחידה – למנוע מהעקרב להגיע לעיר עד שתעלה השמש. אין להם נשק. והכלי היחיד העומד לרשותם הוא גופם.

שורה אחר שורה הם ניגפים בפני העקרב. רגליו הענקיות מוחצות אותם, העוקץ יורד עליהם ללא רחם, הצבתות חותכות. צעד אחר צעד מהדהד מתקדם העקרב, עיניו האדומות זורחות, כאילו הוא מדמה לעצמו כבר את שפיכות הדמים קלת הדעת המחכה לו למטה, בעיר, שם נמים בני האדם את שנתם באין מפריע, לא מודעים לאסון המתרגש עליהם.

שורה אחר שורה נשברים פסלי הבודהה לרסיסים, אך הם אינם מפסיקים לרגע, ועם כל שורה שנופלת, באות שתיים תחתיה, שלוש, ארבע, והעקרב מאט את מהלכו. הוא יכול כבר לראות את הדוכנים הצבעוניים ביריד הלילה, שאורותיהם כבים בזה אחר זה, להריח את ריח התבלינים המתערבב בריח האורז המתוק הדחוס בתוך קנה סוכר. שיכור זקן מבחין בו וקופא במקומו, האימה או האלכוהול משתקים אותו כליל, והוא יכול רק להתבונן בעיניו האדומות של העקרב ולחוש את האדמה רועדת תחת רגליו העצומות. פסלי הבודהה ממשיכים להטיל את עצמם לפני העקרב בחיוך קטן, והוא מאט יותר, אפילו נהדף אחורה לפרקים, אך פסלי הבודהה מתמעטים והולכים, ותוך דקות ספורות לא יישאר עוד מה שימנע מהמפלצת לנחות על העיר חסרת המגן.

האגדה מספרת, כי אם יגיע העקרב לעיר, לא יחזור עוד להיות פסל, ויזכה לחיי נצח.

עוד דקה חולפת. השיכור הספיק כבר לחשב את קיצו לאחור ולהתפלל לכל האלים שאת שמם הכיר. הסוף נראה בלתי נמנע, אך אז, כשהעוקץ האימתני מנפץ את אחרון פסלי הבודהה, מתחילים השמיים להווריד באופק. העקרב נושא אליהם רגע עיניים בוערות ומרים את צבתותיו המפלצתיות במחאה אילמת, אך אז הוא מוותר, נכנע, מסתובב ועולה בצעדים כבדים במעלה ההר, מטפס במדרגות המוזהבות של המקדש, עולה על עמודי האבן המגולפים שלו, מניף את עוקצו וצבתותיו בפעם האחרונה וקופא.

שריונו השחור המבריק של העקרב הופך לגוון העמום של הברונזה בדיוק ברגע שקרני השמש הראשונות מציפות את פסגת ההר.

פסלי הבודהה מקימים את עצמם מעפרם וחוזרים לשבת משני צידי הדרך אל המקדש, חיוך קל מרחף על פניהם ועיניהם עצומות. הם יודעים שהם ינצחו גם בפעם הבאה.

כך, האגדה מספרת, מדי יום רביעי שהוא גם ליל ירח מלא, ניצלת העיר מסאי, והסדר שב על כנו.

****

ושתהיה לכם שבת אגדה, אה?

תאהבו המון!

נ.ב: למי שתהה – אין באמת אגדה כזו. אני המצאתי אותה.

מתוך הספר “לב בסוף היום”. לרכישה הקליקו כאן

שתפו בפייסבוק
שתפו בטוויטר
שתפו במייל

אהבו אותנו בפייסבוק

הרשמו לקבלת הניוזלטר שלנו

הרשמו לרשימת התפוצה שלנו וקבלו אהבת חינם למייל שלכם

  • שדה זה מיועד למטרות אימות ויש להשאיר אותו ללא שינוי.

מדברים אהבה שוטף

סיפורים חמים

סיפורים מומלצים

ליצירת קשר

ליצירת קשר