קיץ 85′

59a4016a310ca.jpg

קיץ 85′ היה הקיץ הכי מסעיר שהיה לה בחיים. היא סיימה סוף, סוף י”ב ואת כל הבגרויות. שברונות הלב של התיכון נדחקו לפינה צדדית במוח והיא השתדלה להיות הכי שמחה שהיא יכולה. בפעם הראשונה בחייה התגנבה, אחרי הבגרות האחרונה, עם החברה’ לסחנה. דרך חור בגדר, הם נכנסו בלילה לאתר השקט, קפצו למים, שכבו על הגב והביטו בכוכבים. הבנים עמדו להתגייס, הבנות גם, ובאוויר עמדה אווירה של שינוי, של הרפתקה גדולה ובעיקר תחושה של שחרור מכל מה שידעו עד עכשיו; השכונה, העיר הקטנה והשמרנית, המוכר והידוע. בבוקר הסתלקו בשקט לפני שהגיעו הפקחים של האתר וחזרו הביתה עייפים ושמחים כמו שרק צעירים יכולים להיות.

שבוע אחר כך, היא טסה לגרמניה.

הנסיעה לגרמניה תוכננה זמן רב מראש. היא נסעה במשלחת נוער מגן דוד אדום, לשלושה שבועות בגרמניה באירוח מלא של נוער הצלב האדום. מכל הארץ הגיעו מתנדבים למיונים קפדניים והיא נבחרה עם עוד 8 בני נוער לצאת. זו הייתה הנסיעה הראשונה בחייה לחו”ל. סבתה חנה, אמרה לה שאין לה בעיה שתיסע לגרמניה, היא, שנאה את האוסטרים.

תכנית הטיול כללה ביקור באתרים שונים, ביניהם גם מחנה ברגן בלזן, והשתתפות בקבלות פנים ותרגילי חילוץ למיניהם. ההתרגשות לקראת הנסיעה, הייתה גדולה מאוד . היא נסעה עם אמה לקנות בגדים יפים ונעליים ייצוגיות, אחיותיה הכינו לה רשימת דברים לקנות (בעיקר מוצרי אדידס שהיו נחשבים מאוד אז בארץ). בין חברי המשלחת היה נער מערד (לימים הפך להיות איש ציבור מוכר בארץ), נערה מחיפה שמה שזכור ממנה, הוא שמו של החבר שלה “מאור” שלא הפסיקה להתגעגע אליו, נועם מכפר סבא שעוד יוזכר כאן בהמשך, אורלי מרעננה, ניסים מירושלים ועוד…חבורה מגוונת מאוד שבראשה עמדו שני מבוגרים אחראים מהנהלת מד”א.

התמונות ממצלמת הפוקט שלה, יכולות להעיד על החוויות שאגרה לזיכרונה בטיול הזה. וזה אכן היה טיול נפלא. המקום הראשון בו שהו היה “באד מונסטר אייפל” – אתר מרחצאות מרפא ליד העיר מונסטר. המפגש עם השפה הגרמנית בעלת הצלילים הקשים היה מוזר וכך גם המפגש עם ארוחת הבוקר בה שכבו זה לצד זה נקניקים וגבינות צהובות. לאחריו בא המפגש עם האוויר הצלול. החדות בה נראו ההרים, הניקיון של האוויר והרחובות, הממו אותה. זה היה כמו להתהלך בגלויה.

בבאד מונסטר אייפל, התאהבה לראשונה בטיול הזה, קרא לו “בנו” הוא היה בלונדיני ועדין, שפם קטן וחיוך ביישני, והוא זה שאמר לה שהשם שלה יהיה Power Flower”” כתרגום חופשי לשמה. היא התאהבה בו כל כך, עד כאב וביום האחרון לפני שהמשיכו בטיולם גם אמרה לו את זה והוא לא ידע איך להתייחס למידע הזה ורק חייך חיוך קטן.

שם גם לראשונה שתתה יין ובירה במרתף בירה על גדות נהר המוזל, אכלה שניצל וינאי ענק בקלן ושרה במדרחוב בבון, בעברית, כשהחברה’ זורקים לה כסף.

את השבוע השלישי בילו בברלין. את הנסיעה לברלין עשו בטרנזיט עמוסה. בלילה הגיעו למעבר הגבול בין גרמניה המערבית למזרחית. חיילים חמורי סבר בדקו את הדרכונים שלהם, ביקשו מהם לרדת מהמכונית ועברו אחד אחד, בשקט מצמית. את הנסיעה משם ועד לברלין עשתה מחובקת עם נועם, להשכיח את זיכרון ההתאהבות בבלונדיני החמוד מבאד מונסטר אייפל…

ברלין של 85′, הייתה שונה מאוד מברלין של 2017 , ראשית עמדה שם חומה. גדולה ואפורה, בחלקה מעוטרת בגרפיטי צבעוני . כשנכנסו לסיור ברייכסטאג המרהיב, צעקו קללות ומילות גנאי לעבר הצד המזרחי “שידעו שהיו כאן ישראלים יהודים!!” המדריך שליווה אותם אמר ועננה על פניו, שהפחד הגדול של הגרמנים במערב גרמניה, הוא מנפילת החומה ואיחודה של גרמניה, “אנחנו” הוא אמר, “פוחדים ממה שעלול לקרות, לאור העבר המר”. בכלל כל מפגש מתוכנן או אקראי עם אנשים מבוגרים, מיד העלה את המחשבה והשאלה “איפה הוא היה במלחמת העולם השנייה?” המתח היה סמוי, אבל נוכח.

בברלין למדה להגיד “איך בין ברלינר” וגם שמעה לראשונה את “איש לי בדיש” (אני אוהב אותך), שאמר לה הלגה, צעיר נוער הצלב האדום (יונג רוטה קרוייץ) שהתאהב בה.

ברלין הייתה מיוחדת מכל בחינה, התחושה בעיר הזו הייתה קוסמופוליטית, כמעט כמו בירושלים, כך חשבה, בליל של שפות, אנשים מכל העולם, תחושה של חופש. רחוב הקודאם הארוך ומלא החנויות, כולבו ה Ka De We שהלכו בו לאיבוד, אגם ונזה בו תירגלו חילוץ פצועים מיאכטה בוערת, ערב שבת עם הקהילה היהודית, הריקודים עם בני הנוער הגרמנים, חוויות נערמות על חוויות יותר ממה שיכולה הייתה להכיל מזוודתה הקטנה…טוב היא הייתה מלאה בנעלי אדידס צבעוניות…

החזרה לארץ הייתה שקטה. לכולם היה ברור שיגידו אחד לשני שישמרו על קשר וגם היה ברור שזה לא יקרה. היחיד ששמר איתה על קשר מכתבים היה הלגה מברלין, שמכתביו על גבי איגרות האוויר התכלכלות, השאירו אותה מחוברת במקצת לקיץ 85′ בגרמניה.

אחרית דבר,

בחיים חוויתי המון חוויות. יש כאלה הנשארות איתי שנים. מלוות אותי כמו שובל, יש חוויות שאני לא זוכרת. ממש ככה לא זוכרת אנשים או מקומות. יש כאלה שאני זוכרת מהן שביב, ויש כאלה שאני זוכרת אותן בבירור, בצבעים חיים ובתנועה כמו סרט. החוויה בגרמניה זכורה לי היטב. ההשתאות שלי, העיניים הפעורות למראה מכוניות כמו “מרצדס”, BMW ואפילו “מזדה” שלא הייתה מוכרת אז בארץ ואני בתמימותי חשבתי שזה “מצדה”. הביקור במפעל כמו “סימנס” שלימים נודע שבעליו היו נאצים מובהקים.

אז לפני שנים פשוט השתאיתי לנוכח הגודל, המגע עם מותגים, שהיו כל כך רחוקים מהעולם שלי. וכמובן העובדה שהייתי בקבוצה של בני נוער מרחבי הארץ, כל אחד והעולם התרבותי שלו, כל אחד והמטען שהביא עימו מהבית. אני מודה שאני לא זוכרת את האנשים הגרמנים שליוו אותנו בטיול הזה, הם היו רבים, שהרי ביקרנו בהרבה מקומות. אני רק זוכרת שהם היו מאוד נחמדים וממש יצאו מגידרם להפוך את הביקור שלנו למוצלח.

והחברים מהארץ? לפני שנה פנתה אלי אורלי מרעננה בפייסבוק, זה היה נחמד לשוחח מעט. מעבר לכך, באמת שעברו המון שנים והקשר לא התחדש ואולי ככה צריך להיות, להשאיר את הזיכרון חי כמו שהיה, אי שם בקיץ 85′.

nuriyot013net-net

מכאן ומשם, ובעיקר מהלב, הבלוג של: נורית בורגר ינאי

אישה, אמא, מכאן ומשם ומכל מקום מטיילת בדימיון, משוטטת בדרכי הנפש שלי, נושמת את האוויר שלנו וחולמת על צלילות הרים במקום אחר. כותבת למגירה ובעיקר במחשבה.

סיפורים נוספים של נורית בורגר ינאי

שתפו בפייסבוק
שתפו בטוויטר
שתפו במייל

אהבו אותנו בפייסבוק

הרשמו לקבלת הניוזלטר שלנו

הרשמו לרשימת התפוצה שלנו וקבלו אהבת חינם למייל שלכם

  • שדה זה מיועד למטרות אימות ויש להשאיר אותו ללא שינוי.

מדברים אהבה שוטף

סיפורים חמים

סיפורים מומלצים

ליצירת קשר

ליצירת קשר