קצוות שורפים

575b0da02f251.JPG

באוקטובר שעבר כתבתי פה פוסט על קצוות, על סכינים חדים ופחד, על אהבה ודו קיום.

הפוסט הזה התחיל בהופעה של חבר שלי, אתגר מויאל, בתל-אביב.

חיפשתי היום את הפוסט הזה כי זכרתי את ההרגשה הזו, שהכל קיים בעולם, ואנשים הולכים ונדחפים לקצוות. זכרתי את תחושת הפחד בלב הקיום שלנו. כשמצאתי אותו, צירוף המקרים היה מדהים.

השבוע היה כזה, שבוע של קצוות חדים. ביום שבו הצלחתי, אחרי לילה לבן, להוריד לדפוס את הספר החדש של כותבי “אמור”, כחול-לבן, בא הפיגוע בשרונה ונטל ממני כל טיפת שמחה.

אם לא הספיקו הקצוות שאליהם מגיעים בחורים צעירים שמוכנים לצאת ולרסס אנשים, נשים וטף בכדורי מוות, הרי שאנחנו, העם הנבחר, האור לגויים, הוספנו עליהם קצוות משלנו.

בחוץ צהלו אויבינו על המכה הזאת לבטן הרכה שלנו, ובפנים צהלו אחינו על שהמכה הזאת ניחתה על היאפים התל-אביבים.

הרשת, כרגיל, התמלאה בגל עכור של תגובות, מפסטיבל אבל, דרך ביקורת פוליטית ועד הומור עוקצני.

מה קרה לעצב שקט ומכובד? מתי הלאמנו את האבל ממי שבאמת מת לו מישהו?

נדמה היה כאילו אנשים פצחו בתחרות פרועה על העצב של מי יהיה עמוק יותר, רהוט יותר, פוטוגני יותר, הפוסט של מי יביא הכי הרבה לייקים.

זה בדיוק היה בשרונה יומיים קודם וחייו ניצלו באורח נס, וזה עבר פעם ברחוב שבו גרה דודתו של אחד ההרוגים.

בתחרות הזו ניצח ללא ספק חברי אתגר, שעוד טרם נדמו הדי היריות נפל קורבן למהתלה אכזרית שבה נאמר לו שחבר שלו נהרג, והוא נשבר. בכאבו, האמיתי לחלוטין, הוא עשה משהו מטומטם לגמרי – הוא פרסם פוסט בפייסבוק, ועוד באותו לילה נתלה בכיכר העיר לאחר שהתברר שהאיש לגמרי חי.

באווירה כזו, אתם באמת מתפלאים שזה מה שהוא בחר לעשות? לנצח על פסטיבל של כאב שלרגע יתן לו הרגשה שמחבקים אותו, שפחות כואב?

נכון, זה היה מעשה שלא יעשה, ונכון שאמרו, והוא לא הסכים להוריד את הפוסט, וזה קטע מסריח, אבל אני לא שופטת אף אחד בכאבו. רק מקווה שלעולם לא אצטרך להיות בנעליו ולהרגיש מה שהרגיש.

שלחתי לו חיבוק פרטי.

הפוסט שלו, וכל הפוסטים המתלהמים שפרסמו אנשים בגנותו לאחר מכן, הם רק סממן של התקופה. אנשים מקבלים את ההיי שלהם מכאב צורב וקולקטיבי, מזעם צדקני של ההמון, משמחה לאיד, והכל בפומבי.

זה נורא עצוב לי.

אז שתקתי.

על הפיגוע, ועל אתגר, ועל כל העולם.

שתקתי.

כדאי גם לכם ללמוד איך.

ערב חג מחר, חג של לבן, חג של התחלה חדשה.

בסוף השבוע החגיגי הזה תסתכלו על החיים שלכם ותמצאו מה בתוכם עושה לכם היי.

תעזבו את הקצוות, הם שרופים ממילא, הם שורפים ממילא. תתרכזו באמצע, איפה שפועם הלב.

תחשבו על האהבות שלכם וכמה טוב שהן איתכם.

תגידו תודה על הברכות שהיקום חילק לכם, כי לא לכולם יש כזה מזל.

תחבקו את כל מי שאתם יכולים, תגידו את המילים המפורשות “אני אוהב אותך”,

כי שום דבר לא בטוח, שום דבר לא נצחי, מלבד אהבה.

 

 

*קרדיט תמונה: קיילב אקרות ל-Unsplash

 

 

galbarkan

מלכה לב אדום, הבלוג של: גל ברקן

גל ברקן, בת 53 (גיל מנטלי 14), נשואה מאד ואם לשלוש בנות (וכלבה), וגרה ברעננה. חוקרת אהבה ומסדרת מילים. כותבת מגיל שלוש, עו"ד לשעבר, בלוגרית, אושיית פייסבוק, מחברת הספרים "הסוד המושלם" (ספר ילדים), "איפה את, דבש?" (ספר ילדים), "הסוד הקטן של יערה כוכבי" (רומן), "טוי-בוי" (רומן) ו"לב בסוף היום" (סיפורים קצרים). הוגת "אמור", יזמית ועורכת ראשית. מפתחת שיטת "אהבה היא (לא) משחק ילדים", מרצה ומטפלת. רוקדת פלמנקו, אוהבת אש, רעש ולישון בצהריים.

סיפורים נוספים של גל ברקן

שתפו בפייסבוק
שתפו בטוויטר
שתפו במייל

אהבו אותנו בפייסבוק

הרשמו לקבלת הניוזלטר שלנו

הרשמו לרשימת התפוצה שלנו וקבלו אהבת חינם למייל שלכם

  • שדה זה מיועד למטרות אימות ויש להשאיר אותו ללא שינוי.

מדברים אהבה שוטף

סיפורים חמים

סיפורים מומלצים

ליצירת קשר

ליצירת קשר