קרליטוס

שיתוף ב facebook
שתפו בפייסבוק
שיתוף ב twitter
שתפו בטוויטר
שיתוף ב email
שתפו במייל
591ebfa1c066f.jpg

מכירים את המשפט המעצבן הזה “זה לא אני, אני נשבע?” אז הנה לכם סיפור שכזה. עברתי לגור עם ההורים שלי והחתול שלי, קרליטוס, אל שכונה חדשה. הדבר המיוחד שמאפיין את קרליטוס היה עינו הירוקה שלא הייתה דומה לעינו השנייה, הכחולה. השכנים נראו מסבירי פנים והמעבר היה לא פשוט כי לא הכרתי אף אחד. הייתי בן שלוש עשרה, והתחלתי להתבגר בעל כורחי.

בעידוד אמי, התחלתי לנסות להשתלב בכתתי. המורים היו נחמדים ונתנו לי תקצירים של מה שיכלו לתת וביקשו שאשלים מהילדים שלמדו. כבר אז הייתה לי תחושה רעה מאוד – ואם הייתי מקשיב לתחושת הבטן הזו, אולי הייתי מסיים את הסיפור העגום הזה בסוף טוב. אבל הכמיהה הזו של להשתלב בכתה חדשה, להשתלב בשכונה, ובכלל, לרצות את אמי שהמעבר היה לה קשה מאוד כי היא ואבא התווכחו הרבה.

הדר, אחת מהבנות בשכונה, לקחה על עצמה את האחריות להסביר לי מי נגד מי בקליקות שנוצרו בבית הספר. היו את הרוקיסטים המושבעים, היו את החנונים שכולם התחנפו אליהם כדי שיכינו להם שיעורי בית או שיתנו תשובות במבחנים, היו את המכוערים האלה שאף אחד לא העז להתקרב אליהם, היו הספורטאים והספורטאיות החתיכים והחתיכות של בית הספר, והרשימה של הכנופיות של הילדים הייתה ארוכה.

החוויה הזו הותירה אותי מבולבל. תבינו, בבית הספר הקודם שלי – כולם היו אותו הדבר. כולם היו חברים של כולם. כשהיה יום הולדת – כולם הוזמנו באופן גורף ואף אחד לא נשאר מאחור. כאן, המצב היה שונה מאוד.

“הכול בסדר, גל?” שאלה אותי.

“הכול בסדר, כן. סתם הלם תרבות.” חייכתי אליה חיוך מאולץ.

“אני מבינה שאתה עדיין לא מבין, אה?” אמרה, בחיוך סלחני ונתנה לי צ’אפה ידידותית על הכתף.

“אני מניח שייקח לי כמה ימים להבין את זה…”

“אני מקווה מאוד. מחר כולם מתאספים בבית של אסף. מסיבה שכזו. אתה מוזמן לבוא.” חייכה אליי.

“אשמח מאוד. תכתבי לי בSMS מה הכתובת שלו.” והחלפנו מספרי טלפון.

למחרת בערב הודעתי להורים שאני יוצא למסיבה. הם שמחו על כך שאני רוכש חברים חדשים, וביקשו שאחזור בשעה סבירה. לקחתי את הפלאפון עליי למרות שידעתי שיכול להיות שלא אהיה זמין.

הבית של אסף היה אחד מהבתים האלה, מלאים בקישוטים והיה מספיק מקום. היה ברור לחלוטין שההורים של אסף עשירים מאוד. והיה מאוד ברור גם שמעמדו החברתי של אסף היה הגורם העיקרי לכך שהבית שלו היה מלא בילדים שלא הכרתי. הדר איתרה אותי בין הבלגן ששרר שם. היא סיפרה שאסף החליט להזמין שלוש שכבות לאותה המסיבה וכתוצאה מכך יש עומס ילדים מטורף.

ראיתי שחלק מהילדים החלו להתנודד בטירוף וחלקם אפילו דיברו בחוסר היגיון. הבנתי שכנראה יש אלכוהול במסיבה הזו וממש לא שמחתי. אסף קרא לכולם ואסף אותם בשלושה מעגלים. חילק לכולם בקבוק ואמר להם לשחק אמת או חובה.

בדיוק המשחק הדבילי שאני שונא. חשבתי שזו תהיה מסיבה של השכבה שלי וזהו. לא הבנתי למה צריך כל כך הרבה אלכוהול בשביל ליהנות. לא הבנתי למה אסף הזמין כל כך הרבה ילדים.

כולם התיישבו במעגל ולמי שלא היה מקום פשוט לא הצטרף למשחק. נראה שאסף בחר בקפידה את מי הוא רוצה שיהיה במשחק ומי הוא מעדיף שיהיה בחוץ. כנראה בגלל שהייתי התלמיד החדש הוא החליט לצרף אותי למשחק המטופש הזה.

בהתחלה, המשחק זרם כמו שזורם כל משחק חברה מטופש – כולם התביישו להיות אמיצים ובחרו בחובה. לרוב, אלו היו חובות די מטופשות – לרקוד סלואו עם בת או בן, לספר בדיחות מפגרות וכדומה. כשהבקבוק הצביע לכיוון אסף, הוא אמר אמת. הדר שאלה אותו האם יש לו סוד שלא סיפר לאף אחד. אסף חשב שנייה ואז אמר שהוא אוהב את הדר. הדר הסמיקה והופתעה.

נשמעו צעקות עידוד מסביב, וכולם עודדו אותם לשבת ביחד. מאותו הרגע המשחק הפך לפרוע יותר כשחלק גדול ממנו הותיר את המשתתפים ללא בגדים כמעט, למעט חזיות ותחתונים. ראיתי שתי בנות מתנשקות בלהט וזה היה די מוזר, בפעם הראשונה ראיתי משהו חדש.

הבקבוק נעצר עליי.

“אוהו, החדש.” צהלו הנערים בעודם הנערות התלחששו ביניהן. היה ברור שהן לא רצו מטלה כלשהי איתי.

הדר אחזה בשרוול החולצה וגררה אותי למרכז המעגל. אחד מהנערים שהיה תורו להטיל עליי את המטלה אפילו לא טרח להגיד “אמת או חובה” – ואמר “חובה עלייך להתנשק עם בן למשך דקה!”

נשמע רעש של מחיאות כפיים מסביב. בחור בלונדיני שרירי התקרב למרכז המעגל. יותר נכון הוא נדחף בכוח על ידי אסף, ושנינו עמדנו והבטנו זה בזה.

“בוא נעשה את זה וזהו.” אמר, והתקרב אליי. אני הרגשתי שהוא היה עצבני ולא ממש נהנה מהמעמד הזה שנכפה עליו.

“טוב, אני די חדש בזה.” לחשתי לו.

“פשוט תפתח את הפה ואני כבר אעשה את העבודה.” רטן.

הצמדנו שפתיים. היו לו שפתיים חמות ורכות. אבל נראה שהוא לא ממש נהנה מהחוויה. אני הנחתי לו להוביל, והוא דחף לשון לתוך הפה שלי.

אחרי כדקה אסף הכריז שהמשימה הושלמה. הוא הוציא את לשונו בכוח, הסתכל עליי במבט מבשר רעות, ושב למקומו במעגל.

אני החלטתי שזה הספיק לי והודעתי להדר שאני הולך הביתה. היא לא ניסתה לשכנע אותי להישאר אלא אמרה ביי תלוש ושבה להתרכז בזוג, הפעם בחור ובחורה, מתמזמזים במרכז המעגל. נראה שהבקבוק נעלם משם.

יצאתי מהבית של אסף וחזרתי הביתה.

קרליטוס, החתול שגידלתי כל חיי, רבץ בחוסר מעש בקדמת הבית, ממש ליד הדלת. פתחתי לו את הדלת והוא נכנס פנימה בעצלתיים בעודו נוהם.

לא סיפרתי להורים מה קרה. הם מצדם לא שאלו.

***

שבועיים לאחר מכן המחנך הודיע כי עושים מדורה משותפת של השכבה שלי. הוא שאל מי רוצה להתנדב. כמעט כולם קפצו על המציאה אבל המחנך החליט לצוות אותי יחד עם בן ואסף.

הקדשנו לכך במשך שבוע את אחרי הצהריים שלנו. אף אחד לא דיבר על הנשיקה הלוהטת במעגל בבית של אסף. אף אחד גם לא דיבר על משהו אחר. מדי פעם “תביא את זה” ו”זה רקוב”. דברים בסגנון הזה.

בן היה די מפותח יחסית לגילו אבל הוא היה גם שרירי ומפחידן. הוא עשה בדיוק מה שאסף אמר לו אבל שום דבר נוסף. אסף כמעט ולא פנה אליי.

באחת ההפסקות שלנו מאיסוף הקרשים, בן פנה אליי. “שמע, הנשיקה ההיא…. לא קרתה. ברור?” ובכך פחות או יותר הבהיר לי שהוא לא גאה בנשיקה הזו. אני דווקא הייתי די מהופנט לנשיקה ההיא ולכך שהלשון שלו הייתה בשלי.

הגיע ערב החג. כמה אנשים מבוגרים התאספו יחד אתנו. שרנו שירים דבילים של החג, זרקנו למדורה את תפוחי האדמה העטופים בנייר והמשכנו לשיר שירים. בשלב כלשהו, המבוגרים הניחו שאנחנו מסתדרים מספיק, ופרשו לבדוק מדורות אחרות.

“טוב, עכשיו זה התכנית האמנותית למבוגרים!” הכריז אסף והוציא משום מקום פח. נשמעו יללות חתולים היטב, והזדעקתי.

“היי, מה אתם עושים?” שאלתי.

“שום דבר שצריך לעניין אותך.” אמר אסף בטון מרושע, וצחק. שאר בני כיתתי צחקו אחריו והוא הושיט ידו ולקח חתול מתוך הפח. הוא נראה צעיר ויילל בלי סוף.

“היה שלום, זבל מסריח!” הודיע וזרק את החתול אל המדורה.

זו הייתה המחזה הכי מזעזעת שחזיתי בה כל חיי – החתול מתפתל מכאבים בעודו נשרף חי.

אסף ובן צחקו יחדו והחליקו זה לזה כאפה. אחר כך הדר ניגשה, ובלי להניד עפעף שלפה חתול לבן נוסף, וגם אותו זרקה למדורה. המדורה עלתה באש והשמיעה קולות שלא אשכח כל חיי.

“שמרנו את הקינוח לסוף, יא הומו מכוער שכמוך.” הודיע בן והתכוון אליי. התחלחלתי.

“אבל אני לא…” התחלתי להגיד אבל אסף ניגש וסטר לי.

“תשתוק, יא הומו. ראינו אותך עם בן במעגל. אתה נהנית מכל זה, חתיכת סוטה,” אמר לי וסמן לבן לעשות את זה.

בן הוציא את החתול האחרון – ולפי העיניים שלו זיהיתי מיד. קרליטוס.

“את החתול שלי לא!” הזדעקתי וניסיתי לעקוף את אסף כדי להגיע אליו. אסף תפס בחזה שלי והכניס לי אגרוף חזק לבטן. התקפלתי, וחשתי היטב את הכאבים.

בן לא חשב יותר מדי, שפך על החתול דלק שהביא מבעוד מועד. לא הבנתי איך הוא הגניב את זה תחת אפם של המבוגרים, והשליך אותו למדורה. כל הילדים התרחקו משם כאילו אינם קושרים את עצמם לאירוע. חזיתי בחתול שלי נשרף למוות והתמקדתי בעיניו המיוחדות.

“ביי, הומו. תבלה.” צחקק בן ויחד עם אסף הם עזבו את המדורה.

עמדתי על רגליי, אגרפתי את הידיים שלי לצורת אגרוף, וחשתי את הכעס נבנה בתוכי, והסתערתי בצעקות על בן ואסף. כל אחד מהם קיבל אגרוף לפנים, וצעקתי עליהם בכעס.

***

שלוש שנים מאוחר יותר. אני כעת בן שש עשרה. מחייך לעצמי בעצב בכל פעם שמגיע ל”ג בעומר, ועומד בפני כיתות שלמות בבית הספר, מספר את הסיפור שלי, ואומר להם לא לשרוף חתולים.

“מה קרה לבן ואסף?” שאל אחד התלמידים.

“נענשו, נשפטו בבית המשפט לנוער, אבל לצערי הם הסתפקו בעונש קל ממה שהגיע להם,” עניתי.

“ו.. אתה באמת… הומו?” שאלה אחת מהתלמידות החששניות של כיתה ז’.

“אז לא הבנתי את זה, אבל עכשיו אני אומר לכן – אני הומו וגאה בזה. חבל רק שהייתי צריך לשלם על כך עם החתול שלי.” אמרתי, והצגתי להן תמונה שלי עם קרליטוס.

שתיקה שררה בכיתה.

“תודה לך.” אמר מנהל בית הספר, והוא היה עצוב.

nirdelanochegmail-com

מלאכים אינם בוכים, הבלוג של: ניר בן סימון

שלום רב. בבלוג הזה יהיו סיפורים קצרים. עליי אני יכול לספר רק דבר אחד - שאני משוגע חרמן בן 34. אה, ואני גיי. תתמודדו עם זה.

סיפורים נוספים של ניר בן סימון

שיתוף ב facebook
שתפו בפייסבוק
שיתוף ב twitter
שתפו בטוויטר
שיתוף ב email
שתפו במייל

אהבו אותנו בפייסבוק

הרשם/י לקבלת הניוזלטר שלנו

הרשמו לרשימת התפוצה שלנו וקבלו אהבת חינם למייל שלכם

  • שדה זה מיועד למטרות אימות ויש להשאיר אותו ללא שינוי.

מדברים אהבה שוטף

סיפורים חמים

סיפורים מומלצים

ליצירת קשר

ליצירת קשר