רעבה

5a63228940b99.jpg

“את מבינה למה את רעבה כל הזמן נכון?” שלי שאלה את אביה, המטופלת שלה.

“לשוקולד?” אביה שאלה בציניות ושברה עוד חתיכה משורת השוקולד הבלגי בידה.

“גם, אבל את כבר אמורה לדעת את התשובה בשלב הזה אביה,” שלי הרימה גבה לעברה של אביה.

“כן, אני יודעת, אני רעבה לתשומת הלב ממנו, למגע שלו ולריח שלו,” אביה ענתה בהכנעה.

“את זקוקה לדיאטה ולא משוקולד,” שלי אמרה ברצינות.

“זו הדיאטה היחידה שאני לא מצליחה לדבוק בה,” אביה ענתה וכעת כבר דמעות חנקו את גרונה עם המחשבה על בקשתה של שלי ולא בפעם הראשונה.

“אני לא מדברת רק על הימנעות גופנית ממנו אביה. אני יודעת כמה חשובה לך הקרבה הפיסית אליו וההנאה ממנו, אבל כל השאר לא בריא לך. אפילו את הבנת את זה לפני שהגעת אליי,” שלי הרימה את סנטרה של אביה והישירה את מבטה אליה.

“שאני אזכיר לך את הדמעות, כאב הלב, האכזבה וההבטחות הריקות?” שלי התעקשה לסובב את הסכין קצת יותר עמוק הפעם.

“לא, אין צורך, אני זוכרת הכל, לא רק את הטוב.” אביה הודתה.

“אז דיאטה ממנו? מהיום?” שלי התעקשה להביט בעיניה כדי לקבל תשובה ממנה.

“מהיום.” אביה ענתה והתאמצה להשאיר את הדמעות אצורות בתוכה, לפחות עד סוף הפגישה השבועית שלהן. היא כבר תבכה לבדה ברכב, כמו תמיד.

איך ממשיכים הלאה, עם הרעב הזה? אביה חשבה על משהו אחר בזמן שעמדה מול חלון הראווה של חנות המאפים, שבכל פעם שפתחו את דלתו עלו ממנו ריחות מטריפים. הריחות והמראות המפתים הצליחו לגרום לכל בלוטות הרוק שלה להתאחד יחד, לצרוח בהפגנתיות ולדרוש את מה שהן זקוקות לו.

“אביה, מה את עושה כאן?” ידיים מוכרות אחזו במותניה מאחור, ידיים שתמיד ידעו לגעת בה במקומות של הנאה מרבית, בדיוק כפי שאהבה.

 “בדיוק שלחתי לך הודעה ותהיתי איך זה שלא ענית לי מיד, כמו תמיד.”  הוא לא יכול היה לנחש עד כמה החלק האחרון של משפטו היווה את נקודת המפנה בתיאבון הגרגרני והאובססיבי שלה כלפיו.

“אני בדיאטה.” היא אמרה לו בקול שיצא קצת יותר בקול רם ממה שהתכוונה.

“אם את בדיאטה, אז למה את עומדת מול מאפים?” הוא שאל והיא מיד הסתובבה אליו והדביקה לו נשיקה עסיסית על השפתיים, אלא שהיתה זו נשיקת המוות והוא אפילו לא ידע זאת.

“המאפים האלה יהיו הפיצוי על הדיאטה האמיתית שלי.” אמרה לו, על אף שידעה שלא יבין על מה לעזאזל היא מדברת.

“מאמי, את לא באמת זקוקה לדיאטה, את מדהימה בדיוק כמו שאת.” הוא אמר לגבה המתרחק. היא כבר היתה בחצי הדרך לתוך חנות המאפים, אבל הסתובבה לעברו למבט אחד אחרון ושלחה לעברו מסר אחד מאד ברור ובעיקר לעצמה, “אתה כמו התפוח המורעל של שלגיה. ישנתי יותר מדי זמן ולמזלי לא הייתי צריכה לחכות לשום נסיך שינשק אותי כדי להתעורר על עצמי, להתראות אלון. היה נחמד כל עוד היה נחמד והאמת, הרוב לא ממש היה נחמד.”

המום, היא הותירה אותו במרכז הרחוב הסואן ולעומתו היא הרגישה את ההקלה של השחרור שכה חיכתה לו.

בעודה עומדת מול סלסילות המאפים ותוהה באיזו מהם עליה לבחור, נשלחה יד גברית לעבר הסלסילה מולה, בה שכבו באלגנטיות שני קרואסונים מלאים בשוקולד איכותי. לרגע היא קיוותה שהוא לא ייקח את שניהם ויותיר לה את האחרון שבדיוק כרגע החליטה שהוא יהיה המאפה הנבחר שיחזור איתה הביתה וינחם אותה על ההחלטה האמיצה, אך הכואבת שלה.

היא שלחה את ידה בזריזות ובזמן שידו של הגבר אחזה בקרואסון אחד, היא תפסה בשני ותבעה עליו בעלות ומיהרה להכניסו לתוך שקית נייר.

“את כנראה ממש רצית אותו אם התנפלת עליו ככה?” הקול הגברי שאליו שייכת הזרוע אמר לה בצחוק והיא מיד לקחה את דבריו למחוזות שונים.

“כן, אבל זה היה אז ועכשיו אני בדיאטה,” המשיכה בכיוון שלה מבלי לחשוב על חוסר ההיגיון בדבריה מול אדם שאינו שותף למחשבתה.

“דיאטה מעניינת ונשמעת מושלמת עבור אוהב שוקולד כמוני. אשמח לקבל פרטים ממך על כך בזמן שנטרוף את הקרואסון עם איזה שוקו טוב. אני אמיר דרך אגב.”

קולו היה לה נעים והיא הסתובבה לעבר שאר חלקי הגוף כדי לבחון איך מתחברים יחדיו כל שאר החלקים של אוהב השוקולד הזר. הם לחצו ידיים וחייכו את החיוכים הראשונים והנבוכים ששייכים לגבר ואישה שרק מתחילים להכיר.

“גבר שאוהב שוקולד ושותה שוקו. גבר כלבבי,” אמרה אביה בחיוך לגבר שחזותו נעמה לה כמו קולו ואהבתם המשותפת לשוקולד, שחיבר ביניהם מלכתחילה.

הם התחילו לצעוד לעבר הקופה כדי להזמין את השתיה שהוא התעקש לשלם עליה ולקח גם מידה את השקית עם הקרואסון.

איזה ג’נטלמן, חשבה בליבה ומבלי לשים לב מעדה על תפוח אדום שככל הנראה נפל מתיק הקניות של אישה מבוגרת שעמדה בתור לפניהם. אמיר הספיק לתפוס את אביה רגע לפני שזו התרסקה על הרצפה ולהיפגע.

בעודה מתייצבת על רגליה ולאחר שאמיר הרים את התפוח והחזיר אותו לתיק הקניות ממנו נפל, אביה קירבה את שפתיה לעבר שפתיו של אמיר ונשקה לו בעדינות של נסיכה. לרגע היא נזכרה בעובדה וחייכה. אמיר בערבית זה נסיך.

“אני רעב.” אמיר אמר בתגובה למחווה שלה והחזיר לה במחווה משלו.

“גם אני” אביה אמרה בחיוך וליקקה את שפתיה.

שניהם עמדו מול הקופאית, כל אחד מחייך מסיבותיו הוא על המפגש המקרי והטעים הזה. שניהם מקווים להיות שבעים בקרוב מאד ולעולם לא להרגיש רעב לא מסופק משום סוג.

 

 

https://youtu.be/xwjwCFZpdns

hadarcg012-net-il

אין חוקים לאהבה, הבלוג של: הדר גבעתי

כתיבה פרצה אצלי יום אחד כתשוקה והחליטה להישאר בנפשי לעולם.כותבת בלי הפסקה ובעיקר בלילות, בשקט. משתדלת להפתיע, לא מחפשת לרצות את הקוראים עם הברור והמוכר. לשיגעון שלי אין מרפא.

סיפורים נוספים של הדר גבעתי

שתפו בפייסבוק
שתפו בטוויטר
שתפו במייל

אהבו אותנו בפייסבוק

הרשמו לקבלת הניוזלטר שלנו

הרשמו לרשימת התפוצה שלנו וקבלו אהבת חינם למייל שלכם

  • שדה זה מיועד למטרות אימות ויש להשאיר אותו ללא שינוי.

מדברים אהבה שוטף

סיפורים חמים

סיפורים מומלצים

ליצירת קשר

ליצירת קשר