שלג

5a3a3c98e0cda.JPG

תמיד הייתי קטנה מדי, חכמה מדי, עם פה גדול מדי. לא אחת כינו אותי “חוצפנית”, כי עניתי למבוגרים ממני בלי להתבלבל או להשפיל עיניים.

אולי בגלל זה התאהבתי בו מיד.

חזרתי הביתה יום אחד מטיול עם שתי הכלבות שלי, בוטן וקשיו, והוא פשוט סיפח את עצמו אלינו – חתול קטנטן, אולי בן חודשיים, לבן, ונשוך כולו. הכלבות התחילו לנבוח בהיסטריה. עם כל הגודל שלה, קשיו, הזאבה הלבנה, פחדה פחד מות מחתולים. גם לה היו סיוטי הילדות שלה, שבה היא היתה ברחוב, קטנה ורעבה, והחתולים הגדולים והשמנים התעללו בה.

אבל החתול הקטן לא נבהל ולא ויתר. החזקתי את הרצועות חזק, עליתי הביתה, הכנסתי את הכלבות, ואז ירדתי שוב לראות מה עם החתול. הוא חיכה לי שם, יושב בשלווה, ובא אליי מיד כשראה אותי יוצאת. ליטפתי את ראשו הגרום והוא התחכך עליי ויימיים (זה הקול הזה שחתולים משמיעים כשהם מרוצים). אי אפשר היה לעמוד בקסם שלו.

עליתי חזרה הביתה, סגרתי את הכלבות במרפסת וחזרתי להביא אותו. נתתי לו קערת מים ולחם טבול בחלב, והוא אכל ושתה בתיאבון, ואז התלקק בהנאה, התכרבל ונרדם. הנשיכות שהיו עליו היו נוראות למראה, וליבי נכמר עליו. סגרתי את דלת החדר ושחררתי את הכלבות מהמרפסת. הן הסתובבו בחשד בבית, עוקבות אחר מקור הריח הזר, ולא הסכימו לעזוב את דלת החדר שם ישן שלג, ככה כבר קראתי לו.

זה הזכיר לי את היום שהבאתי את קשיו. גם לה כבר קראתי בשם כשהתחילה ללכת אחריי ואחרי בוטן הביתה, וגם היא היתה רזה, מלוכלכת ומלאה פרעושים. היא נראתה לי אז אחד הכלבים המכוערים ביותר שנתקלתי בהם, ולמרות זאת כבר אהבתי אותה. ארבעה חודשים אחר כך, כששלג נחת בביתנו, קשיו כבר היתה אחד הכלבים היפים ביותר שראיתי. היא עלתה במשקל, נוקתה והחליפה את רוב הפרווה שלה, הזנב והאוזניים נזקפו, ואנשים היו עוצרים אותי ברחוב לשאול איפה קניתי את הזאבה הזו עם זנב המניפה, שהבהיקה מלובן.

היה ברור לי שאני חייבת למצוא לשלג בית. למה דווקא לו ולא לאלפי גורים אחרים שהסתובבו ברחוב? לא יודעת. ככה זה אהבה. אולי בגלל הביטחון העצמי המהמם שלו, אולי בגלל החוצפה. הוא הצחיק אותי. קטנצ’יק כזה שהחליט שאני שלו, ולא משנה מה הוא יצטרך לעשות בשביל זה.

אבל קודם היה צריך להביא אותו למצב סביר. לקחתי אותו לוטרינרית שלנו, שבדקה אותו ורחצה אותו, וקבענו חיסונים לשבוע שאחרי. אחר כך קניתי לו פחיות אוכל רך לחתולים. בדרך חזרה מהוטרינרית הוא ישן בשלווה מסביב לעורף שלי, כמו צווארון חמים ונושם. הוא כבר היה לבן לגמרי.

השבוע שאחרי לא היה קל. לגדל חתול בבית עם שתי כלבות שמפחדות מחתולים זה סיפור מסובך, וגם די רועש, אבל ככה זה, באהבה אפשר גם את הבלתי אפשרי.

בשבוע אחד בלבד שלג השמין, והנשיכות שהיו עליו התמלאו פרווה ככה שהיה ברור שלא יישארו לו צלקות. נפשית עשה רושם ששום דבר לא יכול לצלק אותו. היתה לו הליכה של נמר בנגלי ששוקל מאה קילו, כאילו העולם שייך לו. חצוף.

ועדיין היה צריך למצוא לו בית. עם כל האהבה, זה לא יכול היה להיות סידור קבוע, המגורים שלו אצלי. לא הייתי צריכה לחפש הרבה. יש לי מזל בחיים, עם משפחה, חברים, אהבה וגם שכנים. טלפון אחד לשכנה שלי מבית הוריי, מרלן, והיא השתכנעה לקחת את שלג.

וכך, שבוע אחר כך, לקחתי אותו לחיסונים, ואז נסענו לרעננה. הוא ישן כל הדרך במקום הקבוע שלו – מסביב לעורף שלי. מרלן והחבר’ה שלה התאהבו בו מיד, כמובן, והוא התחיל להסתובב בבית שלהם בהליכה המלכותית הזו שלו, כמו סוקר את הממלכה החדשה שלו. ידעתי שיהיה לו טוב, ושאוכל לראות אותו בכל פעם שאבוא להוריי, ובכל זאת היו לי דמעות בעיניים.

וזהו.

הם חיו באושר ועושר עד עצם היום הזה.

***

אז אם אתם רואים חתלתול, או חיה אחת, או אדם שזקוק לעזרה שלכם, תפתחו את הלב. זה רק יביא לכם טוב לחיים.

אני יודעת שאני חוצפנית, אבל הרי ככה אתם אוהבים אותי.

שתהיה שבת חמימה ופרוותית.

תאהבו הרבה.

galbarkan

מלכה לב אדום, הבלוג של: גל ברקן

גל ברקן, בת 53 (גיל מנטלי 14), נשואה מאד ואם לשלוש בנות (וכלבה), וגרה ברעננה. חוקרת אהבה ומסדרת מילים. כותבת מגיל שלוש, עו"ד לשעבר, בלוגרית, אושיית פייסבוק, מחברת הספרים "הסוד המושלם" (ספר ילדים), "איפה את, דבש?" (ספר ילדים), "הסוד הקטן של יערה כוכבי" (רומן), "טוי-בוי" (רומן) ו"לב בסוף היום" (סיפורים קצרים). הוגת "אמור", יזמית ועורכת ראשית. מפתחת שיטת "אהבה היא (לא) משחק ילדים", מרצה ומטפלת. רוקדת פלמנקו, אוהבת אש, רעש ולישון בצהריים.

סיפורים נוספים של גל ברקן

שתפו בפייסבוק
שתפו בטוויטר
שתפו במייל

אהבו אותנו בפייסבוק

הרשמו לקבלת הניוזלטר שלנו

הרשמו לרשימת התפוצה שלנו וקבלו אהבת חינם למייל שלכם

  • שדה זה מיועד למטרות אימות ויש להשאיר אותו ללא שינוי.

מדברים אהבה שוטף

סיפורים חמים

סיפורים מומלצים

ליצירת קשר

ליצירת קשר