כמו שכבר סיפרתי, ההגעה שלי לסין לפני 20 שנים הייתה דיי טראומטית. (מה קרה? תקראו את הסיפור הקודם. “דרקון צהוב” הכי קל…)
רשימת הדרישות של הסינים לאישור הגעתי הייתה ארוכה. בסוף כל התלאות קיבלתי אשרה שהיה כתוב ומודגש בה ” 30 “Days בהחלט מספיק לי לבוא וללכת.
שמחה וטובת לב כמו שאני תמיד, נו בטח שאני חייבת להגיד את זה, אחרת איך תדעו?… הגעתי לי לארץ אהבתי הצהובה, ארץ הדרקון. האישור בדרכון בהתחלה מעט הרגיע אבל נאמר לי שחייבים להגיש אותו מספיק זמן קודם להארכה. ומי שמטפל בכל הבירוקרטיה זה עובד שלא עושה בעצם דבר פרט להארכה של אשרות שהייה לזרים במפעל שבו עבד האיש שהיה אז איתי. אפשר לחשוב שהיו כאלו אלפים. כולה עוד שלושה פרט לי. לימים נודע לי שתפקידו היותר חשוב היה הלשנה למפלגה על אחרים ומעקב אחרי הזרים…
המפעל כולו התקשט לקראתי, המנכ”לים, הסמנכ”לים, החשבים, מנהלי הייצור, המזכירות ועד אחרון הפועלים. כולם מחייכים חיוכים רחבים, כולם מציצים בזרה הלבנה שמתיישבת לאכול איתם בחדר האוכל ובודקים איך היא מצליחה להכניס את האורז לפיה עם המקלות. לכי תספרי להם כמה התאמנת על זה בארץ שלא תהיינה פדיחות…. לפחות בזה לא עשיתי בושות ולא לקחתי לי סכו”ם שהיה ספור ומוחבא היטב ומיועד רק לידיים לבנבנות. על האוכל של הפועלים עדיף שלא אגיב…
ברוב נימוס אני מגישה את הדרכון שלי לאיש המפלגה, הוא מעלעל בו ופוסק בסינית תקנית שמתורגמת סימולטנית על ידי מזכירת המפעל הבכירה ” YOU HAVE PLENTY OF TIME” ממש אין צורך לחדש עכשיו”. עוברים שבועיים ואני מבקשת מהאיש שהיה איתי, לתת שוב את הדרכון להארכה כי אם אני כבר בסין, מוטב שאנצל את ההזדמנות להשתלם ברפואה הסינית באיזו אוניברסיטה ובית חולים. ושוב אותה תשובה. יש לך המון זמן. אין צורך.
הילדה בת ה-17 מגיעה לביקור, השאירה איזה לא יוצלח בארץ ובוכה מבוקר עד ערב, שחייה אינם חיים בלעדיו. היא רוצה רק חזרה! במקום לבלות אתה חודשיים, כפי שפנטזתי, אחרי שבוע אני מלווה אותה לבייג’ין, עיר הבירה, לנסות להראות לה כמה סין נפלאה וגם לשלוח אותה בטיסה חזרה עם חברים טובים. כמובן שמוודאת עם הפוליטרוק המפלגתי שזה בסדר, וכמובן אותה התשובה. “PLENTY OF TIME” המשפט הזה הפך כבר לבדיחה ועל כל דבר אני אומרת אותו ברוב חשיבות.
טסתי לבייג’ין, טיילתי עם הבת בקושי 4 ימים וחזרתי לשיאן. שוב דרכון, שוב הנודניק עם התשובה הנדושה והזמן עובר לו.
אחרי תקופה, כשהוא מבין שאם לא ייעשה משהו, אני אמשיך לנדנד, הוא לוקח את הדרכון, כנראה טורח לבדוק ואז חוזר עם תשובת המחץ: “לא הארכתם בזמן ולכן יש לכם קנס אישי של 5,000 יואן ולמפעל קנס של 10,000. ועד שתשלמו אותם, הדרכון מוחרם ונשאר במשטרה”!!! רק על מנת לסבר את האוזן, בשקלים של היום הקנס שלי היה 2500ש”ח שזה אפס פסיק קצה של המשכורת ששולמה ל”לשעבר” שלי אז.
מה????? האיש של אז רותח מזעם. מאדים. משתולל וצורח שאין מצב שישלם סכום שכזה בגלל העצלנות וחוסר הטיפול של חדל האישים הסיני הזה! ואצלו זה פרינציפ! והוא לא פראייר! ואף אחד לא ייקח לי את הדרכון! ובטח צרח עוד הרבה צרחות שלא שמעתי. מנכ”ל המפעל הישראלי נזעק ומנסה להרגיע, ככה גם המנכ”ל הסיני (כמו בתיבת נוח, שניים שניים יש מכל מין…) הם מרגיעים שהמפעל ישלם גם את הקנס הלא מוצדק שלי, אבל כלום לא עוזר וחמום המוח יוצא מהמפעל למשטרה יחד עם הסמנכ”ל הסיני הנעים והעדין.
לא באמת ידועים לי הדין והדברים שהתחוללו שם במשטרה. כל שידעתי אז זה שהאיש הגיע לדירת המלון בו גרנו, נופף בדרכון שלי וצעק “תארזי את עצמך! הזמנתי כרטיסי טיסה! אנחנו חוזרים עכשיו מיד הביתה!”
רק אז התחוור לי שבמשטרה הוא ביקש לבדוק את מה שכתוב אצלי בדרכון, צעק וצרח והלבין את פני הקצין שם וכמובן בכך גם את הסמנכ”ל שכמעט קבר את עצמו באדמה מרוב בושה ופחד, שזה בסינית קלה להעליב את כל העם הסיני ביחד. כשהדרכון בידו, הוא פשוט חטף אותו, תפש מונית וברח למלון.
אני התפלצתי מצורת המחשבה הצרה, הריי יעצרו אותי כפושעת בזויה עוד בשדה התעופה של שיאן. ואם כבר נצליח להגיע לבייג’ין- לא אעבור את ביקורת הדרכונים. הוא יישלח אחר כבוד ארצה, כי אצלו בדרכון אין בעיה. מה גם שישמחו להיפטר מאישיות כזו בלתי רצויה, בעוד אני אשאר עצורה ללא נפש חיה ידידותית שם.
הוויכוח ביננו היה סוער עד גבה גלים. הבהרתי שזה לא כזה ביג דיל. המפעל ישלם את הקנס והכל יישכח.
אז לא באמת ככה….
בדחילו ורחימו ואחרי מחאות וכעסים, הדרכון הושב על ידיי המפעל לתחנת המשטרה אבל שם כבר לא הסתפקו בתשלום הקנס. גם לא בסכום שנקבע. הם רצו את ליטרת הבשר שלהם על העלבון של הקצין הכל יכול… הובהר לי שאני צריכה לגשת לתחנה בכבודי ובעצמי ועם כפול כסף מ-ז-ו-מ-ן ! מהמפעל הצמידו לי נהג ומתורגמנית מעובדות המזכירות, אשה לא צעירה שכנראה כבר ראתה מספיק, והיא נלוותה אליי, רצינית להחריד, על מנת לסיים את הסאגה ואפילו לשלם.
חדר קודר, מתקלף, חף כמעט מאור, עם חוקר סיני קשוח, שמדבר המון בטון קשוח ומפחיד והיא מתרגמת לי ממש מעט מזה. נראה שהרגישה מאד רע עם כל הסיטואציה. אחרי חקירת שתי וערב כמיטב המסורת הסינית, חסר היה רק טפטוף המים על הפדחת, שמפורסם כעינוי סיני. אחרי שרשם במחברת את כל מה שאמרתי ולאחר שנזף בי קשות על מה שבכלל לא עשיתי, נתנו לי מחברת סינית (חצי מחברת, כמו לילדים בכיתה א.) ועיפרון, שבה אכתוב שוב, מהתחלה ובמדויק, בהתאם למה שהעדתי, את השתלשלות העניינים שלא היה לי מושג לגביהם, ועוד באנגלית….
לתחושתי לקח לי נצח לנסח את כל הסיפור, כשהמתורגמנית שלי לוחשת כל הזמן לכתוב עוד ועוד התנצלויות על שחטאתי, פשעתי, עוויתי וכו’ .
גם אני התחלתי לזעום. הריי לא עשיתי דבר וחצי מכל מה שאני מואשמת בו. חוש הצדק המפותח שלי החל להתקומם. הריי אני הייתי יותר בסדר מבסדר. נתתי בזמן, נדנדתי, שאלתי, הזכרתי, מה זו אשמתי שהקומוניסט השטינקר הקטן לא עשה דבר? מה זו אשמתי שבעלי התנהג בחוסר כבוד? למה אני זו שצריכה לסבול במקומם? כמובן ששני מחוללי הבעירה לא היו גברים מספיק להגיע ולהקל על הסיוט שלא לדבר על לקחת על עצמם את האשמה.
מילאתי דף אחד ועוד קצת, הגשתי לקצין המשטרה והוא הביט בכתוב, לא נראה לי שבכלל קרא או שידע לקרוא אנגלית, החזיר את המחברת בטענה שזה לא מספיק! מה לא מספיק כאן? הריי זה בדיוק מה שאמרתי בחקירה! “לא מספיק” הייתה התשובה “חזרי לחדר ותמשיכי!” דמעות בצבצו לי בזוויות העיניים, ההשפלה הייתה גדולה. נזכרתי בכל הסרטים והספרים שקראתי על הקומוניזם ועדיין האמנתי שממש עוד קצת וזה נגמר.
אז זהו שלא! לא נגמר לי. הושבתי על ספסל בחוץ להמתין. עברו שעות עד שנקראתי שוב פנימה. בחדר עמד שולחן ארוך ומאחוריו יושבים שלושה אנשי משטרה חמורי סבר. בעצם בסין לכולם היו מדים כלשהם כך שלא היה לי מושג מי הם. אולי בנוסף להיותם שוטרים, הם היו גם המחזירים בתשובה של משמרות המהפכה…
אני מובלת פנימה ונדרשת לעמוד מולם. המתורגמנית שלי מבוהלת עוד יותר ממני וגם מזיעה. במשך כחצי שעה ננזפתי על שפגעתי בעם הסיני. על שאני לא מכבדת את הנוהג ואת הממשלה הסינית. בקיצור עשיתי מעשה שלא יסלח וזה בכלל לא מעניין אותם שלא הייתי מודעת לכל מה שהתרחש בלעדיי. פשוט פשעתי כאחרון הפושעים נגד הענק הסיני. עכשיו עליי לעמוד ולהכות על חטא ולהגיד כמה נורא מה שעשיתי. לבקש סליחה ומחילה מכל העם הסיני שפגעתי בו פגיעה אנושה. לא ידעתי באותם רגעים אם לזעום, לבכות או לצחוק. הסיטואציה הייתה מפחידה כל כך.
עבר נצח עד שסיימו לאכול לי את הראש עם ההתנהגות הלא סוציאלית שלי. נשלחנו לדלפק היומנאי או השד יודע בדיוק מה זה היה. כל חדר בבניין הזה צבוע באפור לכלוך ונורא מקודמו. שוב המתנה ואז מקבלים מעין פיסת נייר ארוכה מאד ודקיקה רוחב אצבע, זה שובר שכתוב בכתב יד סיני כמובן, וזו בעצם הפנייה לבנק שנמצא אי שם ברחבי העיר וממנו מותר למשוך כספים.
הנהג שנמנם שעות ברכב, ממהר עם שתינו לבנק. המתנה לפקידה וסוף, סוף הכסף בידנו. חוזרים כמובן למשטרה. הפעם מעטים בדלפק ואנחנו מגישים את הכסף, מגישים עוד רצועת נייר כמעט שקופה בצבע תכלת ודקיקה כקודמתה, משלמים ויש כבר רצועת נייר שלישית. אני ממתינה לקבל את הדרכון. “כן. כמובן שאני יכולה לראות אותו” אבל… “מנגד תראה את ההר….”.
מותשת אני מנסה לשכנע את השוטרת שתיתן לי אותו, “הריי בלי הדרכון אני בעצם אסירה שלכם”. “מה פתאום!?” היא נזעקת. “את בכלל אורחת עכשיו של הממשלה הסינית. מותר לך להסתובב ככל שתרצי רק לצאת מסין לא תוכלי”.. ולזה היא לא קוראת “אסירה”… לא עוזרים התחנונים, לא ההסברים הלוגיים ולא הדמעות, “בבקשה, אני צריכה אותו. ומה אם ארצה לחזור לילדיי? להוריי הזקנים?” כלום לא עובד על הרובוטית הקומוניסטית הזו. “אורחת עאלק”!!!!
הדרכון נשאר. הקצין, בזמנו החופשי כמובן, יבחן. ואם יתחשק לו ביום מן הימים להשיב אותו אליי, הם כבר יודיעו לי….. כל מה שנותר להם זה רק לשלוח אותי לחינוך מחדש….
אחרית דבר:
את הדרכון קיבלתי רק אחרי שבועיים ורק בזכות השתדלותם של אנשי המלון ולא האחרים. במשך כשנתיים, בכל פעם שראיתי שוטר, רעד לי הפופיק….
ב- 2011 נסעתי שוב לסין. הפעם לביקור/טיול ובעיקר על מנת לעשות לעצמי תיקון עם איש אחר לגמרי. אז סין הייתה גם הסיבה לחדול בגלל האיש ההוא וגם הבחירה להיות לגמרי בגלל האיש הזה. ארץ אהבתי הצהובה והקשה לבליעה, בכל זאת עזרה לי לקבל החלטות. האמת? הייתי בטוחה שימנעו ממני להיכנס.. מזל ששום דבר עוד לא היה אז ממוחשב כמו היום…. כמה כיף שסין השתנתה והתקרבה למערב.
יחי החירות!
