“המלאך שלי” מלמלתי לעצמי ותהיתי איך זה שזכיתי ביום הולדתי השלושים למתנה כזו מיוחדת? הרי לא הייתי מאלו שזכו בהגרלות או בפרסים ואפילו לא בזוג הורים נורמלי והנה פתאום משום מקום האח של מיכל, החברה היחידה מהעבודה, או יותר נכון היחידה שמדברת איתי מעבר לכמה מילים, מחזיק את היד שלי באופן כזה.
הדרך הזו בה הוא אוחז בידי, כאילו שהיא עשויה מקריסטל סברובסקי עדין. מעולם לא החזיקו ככה בידי, חשבתי לעצמי.
“זה מפריע לך?” אני רואה שמבטו נע לעבר מה שעיניי מביטות בו, על הידיים המשולבות שלנו ואני כמעט נחנקת על כך שנתפסתי בוהה בהן ככה. אלוהים כמה אני קריפית, הוא בטוח רגע אחד מלגלות בדיוק מי ומה אני וישחרר את אחיזתו בידי ושוב היא תישאר קרה ובודדה כפי שהיתה בשלושים השנים של חיי.
“מה? לא. לא. הכל בסדר, בבקשה תשאיר את היד שלך שם”, קולי נשמע מתחנן. שיט, עכשיו אני נשמעת נואשת מדי, מה יהיה איתי ועם המילים המבולבלות שיוצאות לי מהפה ככה?, מלמלתי בתוך ראשי.
לפי החיוך הקטן שלו הבנתי שהוא רחוק מלברוח ממני ומהוצאת היד ממקומה הכמעט טבעי כבר בשלב הזה, על אף שעברו רק כמה דקות.
“יואבי אני רואה שהכרת את רוני שלי” מיכל אמרה בעודה ניגשת אלינו ועיניה מיד נפלו לאותו מפגש ידיים שהיה הנושא העיקרי שהעסיק את שנינו בדקו האחרונות.
“רוני שלך היא מעכשיו גם רוני שלי” אמר לה יואב בבטחון וסמכותיות. המשפט שלו הפתיע את שתינו. זהו המשפט הכי לא הגיוני שאמר עד לרגע זה וזה ממישהו שעד לפני שעה לא הכיר אותי וחשב שהוא מציל אותי מקפיצת ראש מגג הבנין הזה.
“פשש ידעתי שרוני מיוחדת, אבל לא האמנתי שדווקא אתה מכולם תיתפס ככה” מיכל חיבקה אותו ואז אותי ולחשה לי באוזן בזמן החיבוק “תפסת את הדג הכי שמן בים” וקרצה לי.
לא ידעתי איך לפרש את המשפט שלה וניסיתי לא לחשוב על כך שאולי הוא בחור מהסוג שמשחק בלב של נשים תמימות כמוני ואני מסתכנת כאן.
ככל הנראה גופי בגד בי והגיב למצב. יואב הרגיש את היד שלי מנסה להיחלץ משלו. לרגע לגבר הגדול והבטוח בעצמו היה מבט כמו המבט שהיה לי ביום שבו הודיעו לי שאני עוברת לגור בפנימייה רחוקה מהבית.
“אל” היתה המילה בעלת ההברה האחת שהוא אמר לי וחיזק את אחיזתו בידי. באותו רגע לא ידעתי מי זקוק יותר לאחיזה הזו. אני או הוא. למען האמת זה כבר לא היה משנה.
משהו ביד המלאך הזו הצליח לסלק מהר מאד כל מחשבה, גם הרעה ביותר לגביו.
“אני לא”, אמרתי בקול בטוח יותר ממנו ואפילו הוספתי חיוך שכמוהו כבר לא נראה במחוזותיי מזמן.
החיוך של יואב נדבק משלי ולרגע לא היו קיימים כל האנשים האלה והבר הזה מסביבנו ואלה היו רק שנינו לבד מול כל העולם.
אני כבר לא לבד – זה המשפט היחיד שזוקק לו במוחי ברגעים אלה ומשהו מיוחד מאד מילא את ליבי.
אני לא יודעת מה יהיה עם יואב ואיתי בעוד שנה או חודש ואפילו לא מחר, אבל בדבר אחד אני בטוחה ברגע זה – אני מבינה עד כמה אני ראויה לאהבה וראויה לקלפים טובים יותר מהקלפים שהחיים חילקו לי עד כה.
העננים ביום שלמחרת התפוגגו כלא היו והשמש זרחה גם ביום חורפי של נר שני של חנוכה. ידעתי שהשמש מעבירה לי מסר. הבנתי שהמסר הוא שהיא משחררת את קרניה ממני ומעבירה את האחריות למישהו אחר, למלאך שלי.
